פרק ז'; 18-21; כל הזין בגולני

שלושה ימים לאחר תחילת טירונות "גולני", בדרך ליציאה הראשונה הביתה עם "גליל" ארוך, משומן ונקי  לאחר מסע קבלת נשק קצר שהתארך עד הבוקר שונענו לבוקר חינוך במוזיאון ההתיישבות בעין חרוד. נחירות החיילים החלו עם תחילת ההרצאה של קשישה חיונית בת 80. נמרצותה לא יכלה למנוע מעינינו להיעצם. הטירונים והמפקדים ניקרו עם ראשם, לפתע נשמע בוווווום חזק. שקט, צעקות, כסאות נופלים של אנשים מנסים להימלט במהירות. קמתי בשוויון נפש מכיסאי, אוזני מצלצלות, בנסותם להימלט. חיפשתי על גופי, הבטתי על מדי אלף החדשים שלי. הם היו נקיים. תודה לאל חשבתי, לא עוד מסדר שאכשל בו. כתם התפשט במכפלת ליד הנעל המצוחצחת, שם הם לא יראו חשבתי ולא התכופפתי לבדוק. רק אז הסתכלתי סביבי. שני מטרים ממני שכב חייל כשראשו מפוצלח. כעבור מספר שניות הוא הוקף במפקדים. לא היה לי מה לעשות שם. יצאתי. גלי ההיסטריה ביצרו אדישותי. הרגשתי נוח, מנותק ומשוחרר מהמתח שהצטבר בשבוע הראשון שלי בצבא. התיישבתי  בצל אחד משלושת הברושים שניטעו לזכר שלושת דורות חיילי משפחת שטורמן שנפלו בקרבות צה"ל. סביבי טרטרו מכשירי קשר פקודות, חיילי הפלוגה התגודדו בקבוצות קטנות, ניסו לזכור אם הם מכירים את החייל עם החור בראש, להשוות מיקומים ולהעלות השערות. האמבולנס הגיע והרב"ט התחיל להריץ אותנו מסביב לעץ. המ"פ עצר אותו כדי שלא נלכלך את מדי האלף. המג"ד היה בדרך. הועמדנו למסדר, ספרו אותנו ושוחררנו לשבת ביחד תחת העץ. חיכינו כבר לצאת הביתה. התנהל ויכוח אם טעותו הקטלנית של הטירון- פרק מחסנית בעזרת הנשק, שכח כדור במכנס והשאיר נצרה פתוחה- תשפיע על היציאה. טמנתי ראשי בספר, "מלכוד 22" שמרתי אותו במיוחד ליום הגיוס. מדי פעם הצצתי לכיוון המפקדים. המג"ד הגיע ודיבר איתם. מהכניסה לבסיס הטירונים שותקתי מפחד. החשיפה לצעקות, עונשים קבוצתיים אישיים, החשש שמא הפנים יסגירו מחשבות, פרץ צחוק יוביל לעונש אישי או גרוע יותר- קבוצתי. מפקד המחלקה, קיבוצניק עם סנטר ארוך שעליה צלקת, שני רבי הטוראים התימנים המתולתלים שנראו כתאומים והסמל האשכנזי מקריית חיים שנורא אהב קרטה, שלטו בי. מרזה חלוש עם נטיות אינטלקטואליות חושלתי להרחבת מידותיי. מוקמתי כחולייה תומכת בין ה"מורעלים" לנשברים, אלונקאי, עוזר "חניך תורן".  כשהגעתי הביתה, הלכתי לסרט אחה"צ בסינמטק,חזרתי הביתה לראות חדשות ולבדוק אם אמרו משהו בחדשות. לא אמרו כלום. נרדמתי מול הטלוויזיה. ישנתי כל היום למחרת ובערב הלכתי שוב לראות סרטים. לבד. לא בא לי לראות אף אחת מידידותיי, השלתי קשרים חברתיים. חברי החדשים מהצבא מודרו מהסופ"ש.  

באמצע השירות, חצי שנה לסיום מבצע "שלום הגליל" נסעתי כ"חייל בודד" לברזיל לבקר את הוריי. בבית המלון בריו דה ז'נארו חיכתה לנו משפחת שליחים נוספת. בשנייה שראיתי את הבת שלהם יוצאת מהמעלית התחיל פעמון ההתאהבות, חלוד משנות המתנה, לדנדן בחוזקה. בדיוק התחיל ניסוי רמקולים לקראת הקרנבל שיתחיל מחר. שנינו שמנו ידינו על אוזנינו וצחקנו. ברכי לא פקו, הלב שלי לא צנח. להיפך, הרגשתי יציב וחזק, רגלי משתרשות, מאפשר ללב שלי לקפץ ולהחליף מקום עם הלב שלה. י"ב חייכה אלי בפה מלא. חיוך רחב של ברוך בואך. לא ניסיתי לדבר. אתה מאוהב, קולי הפנימי צרח, תעשה משהו, לא אל תעשה, שנייה, בעצם  כן סיפרו לי בטלפון שיש להם בת נחמדה ו..ו..ו...ואז י"ב פנתה אלי והציגה עצמה בנון שלנטיות. נערה בת שבע עשרה, רומנטיקנית, אידיאליסטית, משועממת מבני דיפלומטים מפונקים גלשתי בטבעיות לתפקיד החייל שפשט את מדיו, הסיר כתר המנצח ובא לבחור מהמחוללות שיוצאות לקראתו. זה לזה היינו התגשמות פנטסיה, הוכחה שיש צדק אלוהי. סיפור האהבה התרחש לצלילי הסמבה, מוקפים נוצות בשלל צבעים, גשמי מים וזהבי נייר לסירוגין. הצטופפנו שלובי יד ברחובות, פרסומת מהלכת לנעורים ותיירות. לראשונה בחיי, המגע הפיסי, הדיבור והחלום התמזגו: שני צעירים בתולים, דחינו את טקס הביתוק לפגישתנו הבאה. מלא עזוז ואון חזרתי לארץ. הפז"מ עשה את שלו; לא צריך לעשות שכיבות סמיכה כדי לקבל ולשלוח מכתבים לאהובתי. דשדשתי שבע  בחרמונית במוצב בבופור, מלא בעצמי, שמרתי ושרתי לנוף ירוק, הייתי החייל היחידי שלא היה לחוץ לצאת הביתה.  כשרמזה אהובתי שהיא תגיע לארץ להתגייס שיניתי התנגדותי להליכה לקורס קצינים. התעשתי חזרה למידותיי ופרשתי באמצע. מפקד הקורס, גולנצ'יק בעצמו לא סלח לי וסירב להחזיר אותי לחטיבה. המתנתי לעונשי בקצח"ר, חייל לוקסוס, עם דירה-מכונית, לראשונה נבגד צבא כשהגיע מכתב ממנה שסיפר לי שהיא התאהבה במוצ'ילר ישראלי. קראתי את המכתב בשק"ם. ה"אגוזי" נתקע בגרוני והתחלתי להשתעל. המציאות התממשה לי באותיות על הדף. אין לי מציאות אחרת. השקמיסט שאל מה העניינים. לא עניתי. סביבתי האפירה, נעמדתי. הואטו הדופק ונשימתי. טריקת הדלת חיפשה דרך לצאת מהארון. התבוננתי בו, שמעתי את שאלתו, רציתי לענות לו אבל מאיפה אתחיל? יצאתי מהמחנה, הלכתי לאיטי למכונית שהמתינה שאכנס. המכונית נסעה לקו-אופ שלחה אותי להצטייד בשלושה בקבוקים: ערק עלית, סטוק 84 וליקר סברה והביאה אותי הביתה. שם התאבלתי על מר גורלי. כיוון שלא ידעתי לשתות אלכוהול נפל מסך השינה במהירות. נמנמתי ושתיתי לסירוגין אורג בחזרה בכישור שקרים גרסה שאוכל לחיות איתה. מגלה לראשונה את הנועם שבזניחת הרגלי הניקיון, ליוויתי בפרצים מוסיקאליים קיא וחמרמורות מהתקליטייה. לא הגבלתי מנעדי, בטנור הייתי "אשם" ובס ל "זין של אלוהים". לא פספסתי את להיטי השנה" כל נשימה שאת לוקחת" ו"לשרוף את הבית". לאחר חמישה ימים התפכחתי וחזרתי לקצח"ר. שבוע סערת החושים עם עצמי, נוטף שמאלץ ברגעי קסם הפיחו חיים בעתיד גם בלעדי אהובתי. דבר ראשון, נשבעתי לעצמי, אנקום הדחתי מהחטיבה. בעקבות כתבה במוסף שישי על הצלחת ניסוי "נערי רפול" שהתחיל עם גיוסי, דרשתי עם חזרתי לקצח"ר דרשתי  לסיים את שירותי ב"חוות השומר". חיברתי בין סוגיית נפקדותי בעיית ת"ש לרצוני העז. טקטיקת השגת היעד הייתה הפצצת קצין השלישות הצעיר, פז"מ ורקע סוציו-אקונומי נמוך ממני במידע על כישורי כבודד, גולנצ'יק מורעל, מסורב, ילד טוב אשכנזי וסגן נשיא לשעבר של "נוער לנוער".

בחווה, רווח לי. בסוף השירות נרגעתי לנחיתותי כ"לוחם" בין לובשי מדים שלא יכלו לקרוא מזקני המטופח וגופי החסון את הצ'וקומוקו מבפנים. הייתי במידותיי בשפה שהתרככה, שמה רסן לדיבור הזכרי. חזרתי להיות יעיל ומואיל לאחר הסערה הרגשית. היה זמן לחשוב ולתכנן כבני מחזורי את התוכניות של אחרי. הראשון ברשימה היה להיפטר מהגירוד בעור. לא סמכתי על אהובתי הבת זונה שתלך להזדיין שתצא מהנקבים שאצבעותיי פצרו. הרפואה הצבאית הוליכה אותי לניסוי מוזר להשפעה 24 כדורי אספירין ביום על התופעה. בבית חולים רמב"ם בחיפה סיפר לי מישהו על רופא טבעוני מאמירים. הפכתי לטבעוני. בפגישתי השנייה התייעצתי עם הרופא על המדיטציה הטרנסנדנטלית שאותה תרגלתי לסירוגין מגיל 17. לא הרפתה ממני השאלה- מה היה קורה לו לא מדטתי בזמן הטירונות?  אולי ההתבוננות, פעמיים ביום  18 דקות, השקיעה אותי באשליית החייל הקרבי. הוא דקר אותי במספר מקומות ואמר, "בוא אני אספר לך מה קרה לי בשנה האחרונה". תוך כדי שהוא מספר לי מה קרה לו במסגרת סדנת התפתחות ומודעות בשם "אסט" הוא התחיל לבכות. למזלי הייתי דקור ושכוב. מבוכתי הפכה ל"כן, אחד גדול כשהוא של אותי אם מעניין אותי להירשם.ידעתי שאני נרשם בהזדמנות הקרובה כמתנת פרידה לעצמי מצה"ל. לפגישת ההיכרות בתל-אביב הגעתי בהזדמנות הראשונה, לאחר שבוע עמוס התלבטויות. נודע לי שי"ב מגיעה במפתיע לביקור קצר. מרגע קבלת הידיעה, לא הפסקתי לחשוב עליה, השתוקקתי לראות אותה,. בויכוח שניהלתי עם עצמי לא היתה מניעה שניפגש אפילו לפגישה קצרה לפחות לסגור עניינים, מה יש, רק לדונה פלור יכולים להיות שני בעלים?  בפגישת ההיכרות לסדנת המודעות דיברו המנחים על הדברים שעוצרים אותנו להגיע למה שאנחנו רוצים. חסר סבלנות, שילמתי לסדנה והסתערתי על הטלפון הציבורי. לא היתה תשובה. נסעתי לקריות והמתנתי שם. צלצלתי שוב מטלפון ציבורי בקצה הרחוב. הפעם היא ענתה. נתתי לשירותי הצבאי לשמש עילה לדחיפות מפגשנו. הלילה. הבאתי בקבוק יין והיא כבר לא היתה הבתולה. פרשת האהבה למוצ'ילר, שבאותו זמן שהה בגלפגוס, ביגרה ועיגלה אותה. היו להם תוכניות משותפות. היא תלך לצבא והוא נרשם ללימודי משפטים. עדין יפיפייה  ומרגשת. הצחקתי אותה עד השטיח. לא האמנתי לשום אשליה בדרכנו. כשהיא אמרה שיש לה מחזור, היא מדממת ורגישה הסתפקתי בהוצאת הטמפון, ליקוקו וגירויה בעזרת שערות חזי. מכוסה כתמי דם חזרתי לבסיס בזריחה. 

פרק ו' 15-18 ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות

לתיכון נכנסתי ארבעה. ה' טענה שאני מלבן. את עצמה הגדירה כ"מרובעת": נשית, זעיר בורגנית ונודפת בושם מעודן. ה'  נעתרה לחיזוריו של כבר-בחור, גדול ממנה בשלוש שנים שהצליח לשבות את לב הוריה. כבר-בחור חשב כבגיר מודע לאחריותו ונכון היה לדאוג לבתם הבכורה-חרוצה-ציונים טובים ונטייה לדעתנות יתר. יציבה בגשר לבגרות שהונח תחתה, ה' מזגה  לשנינו ליקר "סברה" מבר הגלובוס החדש שזה עתה הוצב בסלונם. בעליזות צברית מהאלכוהול היא דנה בי, שאלה וענתה "זה לא שאתה באמת רוצה להתבגר ואו חס וחלילה שתהיה לך חברה רצינית. אתה תינוקי ומבולבל כמו אלו שאתה מתלהב מהם". עגמומי מסירובה להתחרמן, השלכה מעשית של זוגיותה החדשה, ה' חיברה בין חוסר שביעות רצונה המצטבר לשינוי תזונת קריאתי וחוסר יכולתי להביא חברה/ידידה ליציאה משותפת במכוניתו של החבר החדש. זליגתי מרומנים היסטוריים ואיין ראנד לספרות ישראלית ויודו- אמריקנית לא היטיבה עמי לדעתה. "החי, המת, הנכה והחרמן" היא כינתה את מציאותי בראש במרחב  "החי על המת"  פינת "לא שם זין". רפי ויונס שילבו עבר חלוצי, הווה מתוסכל ועתיד מעורפל. לא העזתי להגיד לה שאני מזמן מעליהם. רפי, שחרף נכותו מעמיד את הזין ויונס הלא מתפשר, מראה עקומה לחיי מגורדי-עור ויצירתיות תחת מחסה,  היו קורבניים מדי בשבילי. ברוח 101 ומיומנויות בהשראת "קרלוס-טרור בעל אלף הפרצופים"  התנתקתי מזקפת הבוקר ושתיים עשרה דקות בדיוק מצלצול השעון כבר הייתי בגימנסיה. מתנשף מריצה הבטתי ב"מאחרים", פניהם מופתעות-מתחננות-כועסות בצידו החיצוני של השער הכחול, הזעתי החוצה מנת שנאה יומית. לאחר ספירת עד 30 להסדרת נשימה, בהליכה מהדסת קלות לכיוון הכיתה, כשידי מפשפשת במכנסי  תחת חולצת דקרון אחידה ארגנתי את המזדקר לכיתה. במסדרון הריק לבד ממורות טרודות, מורים חמורי סבר מכבים את הסיגריה,  גדולי האומה על ובריסטולים בנושא-שליש על הקיר נכנסתי לתפקיד פעיל חברתי זוטר.

ביום הראשון לתיכון התאהבתי במבט ראשון בגרסה בוגרת ואדומת פנים לילדה הבלונדינית, אהובתי הסודית שנשארה בבית ספר היסודי. שוב השתתקתי. הפעם ידעתי שלא הגיל הוא סיבת אלמותי. להיפך, היה לי המון מה להגיד, לשמוע ולדעת עליה רק שלא הייתי מסוגל לפתוח את הפה. כיוון שהשלכתי עצמי בחדווה על דמויות וודי אלניות, לא הייתי מוטרד. שיבצתי את מאמצי לכבוש לבבה בסדר יומי העמוס. באהבה נהגתי כבשטחים אחרים בחיי; מסתפק בלהיות שם, ובאמונה העיוורת שמשהו. העברתי את קריאת הספרים מחדרי לספסלים ציבוריים בדרך לביתה והנהונים מחויכים. תודעת הריבון ישבה לי בקצה הזין ולא ראיתי בעיה בהיותה ב"מכבי צעיר". כולנו, האמנתי ללא עוררין משרתים את בני האור. דקויות השארתי לפעילים חברתיים קהי חשיבה. בלא הכי הרגשתי שימי ב"צופים" קצובים; הגעתי לקצה יכולתי עם מעשיותי הדלה במחנאות וסמכותי הרפה בהדרכת צעירים ממני. מה שהיה יכול להשאיר אותי הוא חברותא אך כזאת לא היתה לי. רתיעתי מדיבורי גסות, רמיזות על אוננות, תיאורי מזמוזים מדומיינים ודיוני ספורט אינסופיים גרמו לי אי-נוחות . חוט תום נעורים תפר את גופי, פקעת עצבים, שחוח-גב ורזה לביטחוני העצמי בחללית הפרטית שבניתי לי.

 סיבה אחת לכך היתה שביעותי המינית. הסתפקותי בפורקן והיכולת לקבל אותו בלילה מחלומות רטובים בלילה או בעזרת כמה שורות עידוד מהנרי ג'ימס, פיליפ רות ואריקה ג'ונג. ניסיתי להתענג ממגזינים, סרטי פורנו בבתי קולנוע אבל הם לא היו תחרות לקלאסיקות  ארוטיות מהמאה ה-17. פה ושם תפסה אותי בעלת יוזמה, הצמידה אותי לשפתיה ואפשרה לאצבעותיי, שידעו רק את המתח מאחיזת עט או גירוד העור להתרפות בתוך חזייתן או תחתוניהן. קל כנוצה, לא היו לי אותן רגשות אשם על תאוותי; אהבתי לראות את עיניהן נעצמות, שפתותיהן רוטטות. מגעים לוהטים שכאלו הזדמנו לי בשפע בתנועת הנוער החדשה שאליה ניתבתי את אזרחותי הטובה. דלת בנים, התנועה אפשרה למיעוט הזכרי לעמוד במרכז תשומת הלב. לאווירת עסקי השעשועים האמריקנית של הארגון התפתיתי מרגע כניסתי המהוססת למבואת "בני ברית" ברחוב קפלן. הזמינה אותי ח', אחראית המתנדבים במרכז קהילתי שאליו לא מכבר התנדבתי. נפגשנו שוב על האוטובוס לתל-אביב, אני בדרכי למסע קניות תקליטים בקו פאז-אלחוט, והיא-לוועידה חודשית של מועצת "נוער לנוער". עוד בפגישתנו הראשונה, שבוע קודם התבלבלתי ממנה. במקום להתלבט שעות ארוכות בבחירת התקליט והתחככות במביני העניין בעלי שיער ארוך ולבוש שחור, מיהרתי ללא מוכר הבטוח. שחומה, רזונת עם צמה עבותה, עיניים מבריקות הזדקרתי משמה ושם משפחתה הלקוח מאלף לילה ולילה. גדולה ממני בשלוש שנים, חבר קבוע ובעלת מחויבות חברתית כה סוחפת שאילצה  אותי לנשוך את זרתי בניסיון לשכך את המזדקר. בשנה שהתחלף השלטון ויצא תקליטו של שכן וגיבור המתנ"ס זוהר ארגוב, באה לי המשיכה לצבע העור כהפתעה מוחלטת. מאיפה זה בא לי? חשבתי לאחר שנחלצתי משם; דיאנה רוס, שושנה דמארי, המשרתת ב"חלף עם הרוח" עברתי על פני דמויות כהות בחיי מנסה להסביר את הרצון העז לגעת בה. היום אני יודע שבעוד אחד מהיפוכי התפקידים נפלאים שהחיים בשכל מזמנים, נמשכתי למגע ולצבע העור הכהה של אבי דרך ה"אחר" הנשי. בפועל, ח' השכיחה ממני את התאהבותי בבלונדינית אדומת הפנים. שבתי למצב ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות, עיני בולשות כבר אחרי כל הצבעים. לא היו הרבה כהות גם בתנועת הנוער החדשה ואלו שהיו, בהסתברות מטרידה תבעו ממני לשחק את תפקיד הגבר ולקחת יוזמה. לא היה מצב. גם ככה היו לי קשיים עם י' הג'ינג'ית מתולתלת מאנגליה שהכרתי במשלחת לארה"ב, התאהבה בי ושבה לבקר בישראל. היא אהבה למצוץ. למה שמישהו ירצה לעשות זאת תהיתי. היתרון היחידי לפעולת המציצה מבחינתי היה השהיית הגמירה, העונג באי השבעת הרצון. כפרס על עבודתי הקהילתית וכאות הוקרה על תחכומי נשלחתי פעמיים לארה"ב להיות עם שטופי עונג מוצצים ונמצצים. עדכנתי ללא הרף את סיפורי המומצא והתבצרתי לתוך צורה של חכמולוג חלש אופי. משנה לשנה בתיכון שוחחתי פחות ופחות. באמצע התיכון עברה משפחתי לחיפה. למשרתי החברתית נוספו שעות תעבורה ציבורית כגלולות הרגעה למתחים שרק גופי הרגיש. אף אדום מנוזל תמידית, נשימתי שטחית וחורקת התבצרתי ברעיונות, מוזיקה קצת אחרת וסרטים לקהל מצומצם שהולכים לראות לבד. לא הרגשתי בודד, מנותק או מנוכר. להיפך. נעים הליכות ולבד בהפסקות בית הספר נעים הליכות הייתי נכון לאהוב כל ברייה על קו 24 ובקרון הרכבת. בר מזל, שנחסך ממנו מסע חיפוש אישי רצוף משברים חשתי האדם הנכון במקום הנכון לשרת כדובר ועורך עיתון הארגון. מדי שבועיים, בעזרת שעווניות ורודות מתיקוני הגהה רבים שוכפל ידיעון התנועה, מלא בתשובות קיומיות ואמונה בהתעוררות האדם. האמנתי לכל מילה.

פרק ה' 12-15 ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה

הצלבת ידע, אימות עדויות, השוואת עובדות של חיים מול אותיות הוכיחו לי בעתות ספק, ואלו לא פסקו לקרות, שיש להתעלם מהיומיום ולהמריא על הכתוב. פצעי בגרות, שיעור, זין עומד, משיכה ורתיעה ממגע, שיתוק והתחמקות בלתי פוסקת ממטלות זבל בבית הספר ובבית נדונו בעיתוני הנוער. הסכנתי עם המסר העיקרי שהיה "תמשיך לקרוא, יהיה בסדר".  בחצי הראשון של גיל ההתבגרות התעמקתי בסוגת רומן היסטורי של וולטר סקוט והנריך סנקה ובסוגת רומן הפורקן של הרולד רובינס ופטריק קים. במרכז העניינים, בנים חסונים ופעלתנים מכל עבר, בנות עם ניצני שדיים מתגודדות קלטתי סימנים ראשונים שמעמדת מנהיג חברתי עם חזון אני נדחק לשוליים. לא ידעתי מה לעשות עם המידע, עם מי להתייעץ, איך לנסח הרגשתי. המשכתי לקרוא ולקוות לסדר. ילד חדש נושא כישורים של כוכב הגיע ושבה ולבה של א' מרגע פסיעתו לכיתה. קלטתי את החלפת המבטים ביום הראשון ללימודים, קורא את הרומן משפת גופם לפניהם. א' ואני לא עברנו משלב הכריכה. התנשקנו והתגפפנו בלהט אך לא צלחנו את שלב החזייה. היא לא לקחה את היוזמה ואני לא הייתי מסוגל להביא עצמי להיות אחד מגיבורי הספרים שדנו בפרוטרוט בנוהגי המגע. קצוות אצבעותיי על בית שחייה הביאו אותי לריגוש. העדפתי לדחות מחשבה על המשך הדרך ולהיצמד לשפתיים. קיבלתי וביצעתי את תפקיד פצוע הלב אל מול ביטול החברות שלא איחר להגיע. "נער מהורהר שתוהה על מקומו בחיים" החליף את ה"ילד שרוצה להציל את העולם". מהורהרים  צפויים להתאכזב רומנטית, עוד מוסכמה ספרותית שהוכיחה עצמה במציאות. רווקותי החדשה חייבה פתיחת חושיי ועיני לכל עבר. הפלא ופלא, תמהתי מדי יום, שיש המון להביט ולהמשך מכל בכל עבר. ובעיקר תמהתי לגבי הזין שהיה לו רצון עצמאי משלו שלעיתים חפף ולעיתים סתר לגמרי את רצונו של אותו אחד שעד לא מכבר חשב שפחות או יותר שלט בעניינים. אז מילא שגיבורה זניחה, אולי תמות בפרק הבא, עוררה תגובה בחלציים שהכריחה פעולות גופניות נגזרות התלויות במקום, בחברה ובביגוד: הרמת עיניים, סידור מכנסיים, הרמת שוק עצלה. המציאות חוץ ספרית דרשה הפעלת מיומנויות סימולטנית מתישה ומייגעת. היו בנות שמריחן או מקולן, עוד לא נכנסו לשולי תחום הראייה וכבר הזדקרתי. מפת אפשרויות נפרשה: לאלו שלי ולמזדקר יש עניין בן, לאלו שלולי המזדקר לא היה לי עניין בן. חברות הקבוצה מוינו על פי אמת מידת היזמות שהן ניחנו. בחורות שלקחו יוזמה, קלטו את משב הרוח האנרגטי שזרם ממני, בדרך כלל כשטף דברת לא נפסק, לקחו את ידי בידן והוליכו אותי ברציפי גופן זכו בי במהירות. היו ארבע: ב-ג-ד-ה, שונות זאת מזאת בגופן, אופיין, מעמדן החברתי שוות בעונג הרגעי, בריגוש שעוררו וביכולתן לא לאיים על עצמאותי. התנהגותי הלא ג'נטלמנית לא חצתה גבולות הבתולין- שמרתי על תומתן ולא חתרתי לרחם בעיוורון. הייתה לי תחושה שזה הפיצוי שלי להן על העובדה שלעולם לא אהיה חבר רשמי. לחברות רשמית הייתי צריך להתאהב במבט ראשון. שתיים מהבנות היו חמודות מספיק בשביל להצהיר שוב ושוב על אהבתן אותי. הצהרת אהבתן הביכה אותי. השתקתי אותן בנשיקות מתמסרות במקום תשובה מחייבת. אהבה בשבילי הייתה ההתאהבות עם הגננת תמר, התאהבות עם א' בכיתה ב'. סרטי קולנוע ושירי המצעד השבועי איששו את תחושתי: האהבה צונחת ממרום בלי הכנה. להבדיל מגיבורים ספרותיים יהודיים בגולה שזה עתה עלו לארץ לא ראיתי בעיה שהמזדקר ואני לא תמיד מאוחדים. העדפתי להשקיע לבטיי בפעולות הנחוצות כדי להשיג אחר הצהרים חרמני. ב' וג' הגיעו חדשות לבית הספר.לא  גיליתי להן היותי נסיך שממלכתו החברתית פשטה רגל. עברן השונה הסעיר את דמיוני ומגען עקיף או תקיף הביא אותי לאותה תחושת פורקן שבעה שבה נקלטים צבעים וצלילים חבויים. כולן התרשמו מחדות שפתי ומגע שפתותי, אהבו לצחוק ולהתנשק. צמודים חזק לצידה הלא גלוי של בריכת המים ליד הצופים,  מאחורי חצר בית הכנסת בצד היה אפשר להתגפף לפני ואחרי אחרי פעולה, הרקדה ומועדון הסרט הטוב שארגנתי ב"צופים". ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה, ידיה מחזירות מגע בתוך  או מעבר לבד המכנסיים שצפויות היו בקרוב לקלוט את זרעי המתפרץ ואת ניסיון ההסוואה.  חזיות, חדשות לתפעול להן ולי, עוררו את יצרנו שוב ושוב. כשנטל היוזמה לא עלי התגליתי כחיה נמרצת. עם ד' נפגשתי בביתה. היא לא הלכה לשום תנועת נוער, לא הייתה תלמידה או ספורטאים טובה, קני מידה שלא ממש שינו למזדקר. הוא זה שהבחין ממגע מקרי בצימאון למגע. בת יחידה, יתומה מאם, אב שחזר הביתה מאוחר הדירה עמדה לרשותנו. ד' אהבה להיות מדוגדגת ולהירדף אחר הכתם במכנסיים שאותו הייתי מאיים למרוח עליה. גם ה' הגיעה חדשה לכיתה. המגע איתה שמר על נראות הוגנת בגלל עיניה הסקרניות של אחותה הקטנה שלא הפסיקה להציץ דרך חור המנעול. בגלל הסימפטיה לחורי מנעול ואחיות הצלחתי להתחבב על האחות כך ששלושתנו נקבל מנת חלקנו עם תערובת של אינטלקט, רפרופים עדינים על הגוף, סלוא רך צמוד כאורך צד של תקליט. היא ערכה לי היכרות עם המושג "נפש תאומה" יעצנו זה לזאת בענייני בנות/בנים/הורים, מעלים תשוקתנו בריקוד צמוד, ובשיא הריגוש כשציפורנינו כמעט קורעות את בגדינו, קרבנו לדלת שמאחוריה האחות המציצנית. ואז ה' הייתה פותחת את הדלת ואני נעלמתי למטבח או זינקתי לכורסה להסתיר זקפת המזדקר. ואז, ישובים מהוגנים בסלון הכי בורגני שיש החלפנו הגיגים עם לא פחות תשוקה. ערבבנו תובנות מ"כמעיין המתגבר" ו"ג'ונתן ליוינגסטון –השחף", שבעזרתן הסברנו לעצמנו מדוע אנחנו לא הופכים ל"זוג רשמי". כשלפתע הלא צפוי התרחש. לא צפוי מכול הכיוונים. בשנה האחרונה לבית ספר היסודי הגיעה ילדה בלונדינית עם פנים רכות לבית הספר ולתנועה. הבעיה הראשונה היתה הגיל: שלוש שנים מתחתי. היו יוצאים מן הכלל כל שחוקית כלפי עצמי לא גילה היווה מכשול. הבעיה השנייה, שיערתי לעצמי היתה קשורה לגילה: גם אם היא נחנה באופי של יוזמת, לא נראה לי ועקבתי אחריה בשיעורי ההתעמלות בגופייה שרק ניצנים קטנים ניבטו, עוד חסרו לה שנה שנתיים להיכבש במכבש המיניות  שמחץ את מרבית בני מחזורי. כשניסיתי, כי יכולתי מתוקף תפקידי המרובים בבית ספר ובתנועה, לדבר איתה, השתתקתי. לא רק שלא היה לי התוכן לגשר על פער של שלוש שנים, לא הייתה לי את המסוגלות. עכשיו ניטל ממני כל מצב הרוח המיוחם. התאהבתי בפרי דמיוני, שנחת עלי בדרך שפיללתי וללא יכולת להיחלץ.

פרק ד' 9-12 אז אתן את ידי לך ונרד לרציף

לאחר שקריאתי התנתקה מהצורך בניקוד עפתי לכל עבר וזמן. חסר מנוחה לולא ספר מול עיני, דאגתי היחידה היתה להיפטר ממטלות ה"ילד", שיעורי בית וכיו"ב ולהתמקד בשיכוך הצורך הבלתי נלאה באותיות מילים משפטים. מעשה הקוסמות הגדול ביותר שיכלתי לדמיין קרא מחדש כל פעם שעיני נחו על דף, מתמסרות לסיפור שייקח אותי איתו. החיים מחוץ לספר היו לא יותר מסדרות אילוצים שנכפו עלי ללא הרף. בעזרת הספרים שלטתי על קצב חיי: מהיר כאווזי הפרא או איטי כמרכבה הדורה בדרך בוצית. שלטון הספר עמד למבחן כשהופיע מכשיר טלוויזיה בסלון השכנים. הטלוויזיה לא היוותה איום על הקריאה כנראה בגלל שעות השידור המועטות והעובדה שלמשפחתנו לא היה מקלט. הרגלי קריאתי השתנו ביום אחד לאחר שהצצתי מחור מנעול החדר ממנו סולקתי על ידי אחותי ובתדהמה צפיתי בה וחברותיה רוקדות "ונוס.. שיז גאט איט יא, בייבי, שיז גאט איט". פיק הרגליים שתקף אותי מנע ממני לסיים קריאה חוזרת ב"עשרים אלף מייל מתחת למים". ירדתי לגן הציבורי, נחלתי תבוסה צורבת בגולות וחוויתי עצב לא מוסבר. סירבתי לשייך את מצב רוחי לאופיו המבעית של קפטן נמו ובטח לא  לעולם החדש של אחותי שנחשף בפני. טריפת המציאות המשיכה להטריד אותי עד למחרת ולא עזבה אותי כשנכנסתי לספרייה, גן העדן הפרטי שלי. שום ספר ששלפתי מהמדפים לא הצליח לקחת אותי מעצמי. חשתי כמגורש. בעגמומיות סקרתי את קבועי הספרייה מהכיתות הגבוהות, בנים מרושלי גוף כמוני על כורסאות שחורות סביב שולחנות חומים עגולים. בהיתי בהם כשלפתע חלפה מולי בלה הספרנית, הופעתה והתנהגותה אדונית בשתיקתה, חריגה בנוף מורינו הצברים. זעירת קומה בשיער צבוע בלונדיני, לבושה תמיד מוקפד, הפעם היא היתה בחליפת חצאית- מקטורן ורודה. היא אספה את הספרים שפוזרו על השולחן, הסתובבה אלי וחייכה.  הזדקפתי. איי גוט איט; כאש בוערת על פסגת ההר, כרקיעת הרגלים בריקוד השורות צנחה למוחי המבולבל התובנה: " יש ילדים שרק קוראים ספרים ומפחדים לעשות דברים נוספים כמו לרקוד ולהציל את העולם. אני לא אחד מהם סימן קריאה". בצהריים, בעזרת נילס אולגרסן שלהבדיל ממני אהב לאכול ולהשתובב, אימתי טאקטיקה תלת-ראשית לתיקון זהותי: א- גזרתי על עצמי להפסיק לקרוא בשעות אחר הצהריים. ב- הצטרפתי ל"צופים"  כדי שאוכל לשרת עמי ומולדתי ולרקוד ריקודי עם. ג- הקמתי עם אורי, בן כיתה ושכונה עם אומץ, מעשיות ואגרופים כואבים לכתף, ועדה מסדרת משלנו למפגשי חברה. אורי היה מהבנים הבודדים במחזור שהתעניין בבנות ולא רק השקיע עצמו בחוג, ספורט או כמוני, עד אותו יום גורלי, בקריאת ספרים. מניסיון העבר ברטטים והישרדות היה לי יד ורגל בועדות כיתה/תנועה/חוגים/ ומעודדות הספורט. ארגנו מפגשים בלתי אפשריים עד כה: צלחנו יריבויות בין כיתות, חיברנו בין לובשות חקי שהלכו ל"צופים" בלבד למיוזעי גופיות הספורט, מנגנות חליל וחצוצרנים מהקונסרבטוריון העירוני, חברי חוג חקלאות, שחמט, ציור, כולם הוזמנו.

נשמתי נעתקה כשאורי סיפר לי שאבי וחי, שני אחיו הגדולים, סמכויות בלתי מעורערות לבנות וכדורגל, המליצו לו להזדרז ולהציע חברות לא' מהכיתה המקבילה, לפני שמישהו אחר ייקח לו אותה. האפשרות שמישהו אחר ייקח את "א' שלי" אם לא אציע לה בהקדם חברות לא עברה במוחי עד כה ולפתע קיבלה ממשות מחרידה. נושא חברויות נידון בהרחבה בעיתוני הנוער. מילאתי שוב ושוב את שאלוני "הכר את עצמך" בתקווה לעלות את הדימוי העצמי שלי ולהשוות אותו לגיבורי הספרותיים שגם עבורם מילאתי את השאלון. דחיתי את רעיון החברות עד לקבלת ציון גבוה בשאלון שיאשר את היותי מוצלח, חכם ואמיץ. ביקשתי מאורי להמתין קצת והוא כחבר טוב הסכים. סיכמנו שבימים הקרובים נגבש תוכנית פעולה שתאפשר לי להצטרף אליו ושנציע ביחד לשתי האלפיות לפני שמישהו יחטוף לנו אותן. כצעד ראשון שינינו את יעדי סיורנו המשותפים בעיר. אורי ואני אהבנו להסתובב בעיירה שהפכה לעיר מול עיננו, להפתיע חברי כיתה בביתם או סתם ללכת לכתובות המצוינות במודעות האבל, לשבת ליד בית האבלים  ולחזור לשכונה כבדי ראש. החלפנו את תחביב האבל בהיתקלויות "מקריות" יזומות בקווי התנועה של השתים שלמדנו כבלשים פרטים לעתיד. גייסנו את אמיר כפסנתרן והקמנו להקה שבה אורי ואני היינו הסולנים. התאמנו על  שלושה שירים:  "אתמול" ו"מישל" שאת מילותיהם  גזרתי  מ"להיטון" ואת התווים אמיר לקח מרונית שניגנה את השיר באקורדיון. בעברית בחרנו את  "העיר באפור" בגלל השורה-"אז אתן את ידי לך ונרד לרציף", מירב הרומנטיקה בשפה העברית שיכולנו לחשוב עליה.  שביטא את רגשות שלשתינו. לא הפסקתי להתלבט  בין "את רוצה להיות חברה שלי?" ל"את מוכנה להיות חברה שלי?".  לאחר שבועיים מתוחים הילד החולה שבתוכי אמר את דברו. התקפי גירוד העור - שיוחסו בשנים האחרונות לחילופי מזג האוויר, חלב, אלרגיות לפריחות עונתיות ולאבק מהבנייה- הוחמרו, עד שכל גופי נעטף  בתחבושות כדי למנוע ממני להתגרד. ד"ר מאיירובה, רופאת עור אדומת השיער המליצה לקשור את ידי בלילה והגבירה את מינון כדורים נגד אלרגיה. מכיתה א' צברתי ניסיון לטפל בתופעה שבדרך כלל לוותה בעיניים אדומות, עיטושים ומשיכות אף חזקות. כגזירת גורל הייתי נכנע לטקס: ליטוף עדין שהתגבר והתגבר עד זוב דם. לפעמים, הדרך היחידה לכבות את  השריפה בגוף היתה עם כווית האזור המגרד במים לוהטים מקומקום. סלידתי מגופי בשלב זה של חיי הייתה כה גדולה שנגעתי בעצמי רק בפעולת הגירוד או לאחריו, בטיפול בעור המדמם ומגיר הריר. ה גירוד העור היה הדבר הכי קרוב למושג האוננות  שקראתי עליו ולא העזתי לבצע. היה גירוי, תשוקה, הרפיה והעור המצולק- רגשות האשם שאחרי.
התחיל החופש הגדול. עכשיו נהייה יותר קשה לקבוע. לאחר דחיות נוספות נקבע תאריך להצעת החברות. שבת, לאחר פעולת הצופים, ההליכה המשותפת למרכז העיר  ותחרות השירה בין הנוער העובד-החרא הנודד, הצופים הפוצים מן התחת הם יוצאים. שבועיים קודם נפתחה הפיצרייה הראשונה בראשון לציון. הפיצרייה הייתה עמוסה עד אפס מקום. התוכנית שוב הייתה בסכנה. אורי לא התאפק והציע לא' שלו בתור. הם נכנסו רווקים יצאו מהפיצרייה כזוג הכי מוצלח במחזור. עכשיו תורי. אוסנת- שייסורי החודשים האחרונים רק עשו אותה יותר יפה, קלילה ובלתי מושגת- התנהגה כאילו אין לה מושג על מה אני רוצה לדבר איתה בפרטיות. היו לנו אין ספור עניינים משותפים לדבר עליהם ויכולתי ללכת סחור עד אין קץ מנצל את היותה בלענית ספרים לא פחות ממני. לבסוף הגיע הרגע שלא יכולתי לחמוק. התחלתי. נגעתי בכתפה, לקחתי את ידה ואמרתי לה ש"יש לי משהו חשוב..." ואז נפתחה הדלת ואביה קרא לה לעלות. השעה הייתה מאוחרת. שלפתי במהירות "מלודי, מחר בשש וחצי, אני עובר בשש לקחת אותך".  "כן" היא אמרה ועלתה במהירות במדרגות. צפינו בסרט הזוג הטרי והכמעט זוג ("שלא ידאג, היא יודעת ומזמן הייתה מסכימה, תגיד לו" סיפר לי אורי שא' שלו אמרה לו בהפסקה). אורי וא' שלו חיכו לנו ליד הפלאפל. א' שלי ואני לקחנו את הזמן. בוכים מדרמת הנעורים, אוחזים ידיים הצעתי חברות ביציאה מהאולם ליד הסדרן השמן. 

פרק ג; 6-9 ; בלי שאף אחד ידע

לבית ספר יסודי הגעתי לא תמים ובלי שאלות. שעורי ההכנה שנעשו בגן חובה מחג הפסח עד חופשת הקיץ, שיחות "המבוגרים" שהזהירו מחיים מלאי אחריות שצפויים בבניין הדו קומתי ושלושת צריפיו משאחורי הגבעה. מעקב מנדנד ולא מתפשר אחר אחותי וחברותיה, שעלו לכיתה ד',  הוליך אותי למסקנה שעלי להתרכז במשימה אחת: ללמוד לקרוא במהירות. יכולת הקריאה נתפסה עבורי מהלך התנגדות לשלטון הלא צודק של הבוגרים בחיי. לא ראיתי עצמי בוכה או צורח כחלק מחברי לגן. תוכניתי היתה פשוטה בהרבה: ההימלטות לעולם סיפורים. העולם הזה החל לקבל צורה בתוכנית הרדיו "לאם ולילד" שאליה הייתי מרותק מדי יום בשעה שתיים בצהריים. תוכנית הרדיו העניקה לי השראה למשחקי אחר הצהריים עם י' ו-ר', שתי שכנותי לבניין, קטנות ממני בשנה, שהיו נוחות להתרשם מהסמכותיות שבה ביימתי את גרסתי לסיפור בהמשכים שזה עתה גמרתי לשמוע.  

וכך, ערמומי ורב כישורים חברתיים הגעתי לבית הספר. מאחותי ידעתי כמה חשוב המקום. גררתי את אימי ושנינו הסתערנו על השולחן השני בצד הכי קרוב לחלון חלון. מרושל גוף על השולחן, ראשי נח על יד שמאל ניסיתי לגייס את השולחן ככלי לשמירת ריכוז וקליטת סימני האלפבית. הסתבר לי שיותר קל להשתלב בתדר של מורה שעומדת לפניך מאשר גננת שלא מפסיקה להתרוצץ. למורה בכיתה א' קראו פנינה. היא הייתה צעירה מהגננות בתיה ושרה, צמת זנב סוס השתלשלה בגבה, היא הרגישה לי כשכנה טובה וחכמה. חיבבתי אותה מיד. מבחינה זאת הייתי בר-מזל. הבית ספר המאיים התגלם במישהי בעלת קול נעים וסבר פנים חייכני. פחד, כבר ידעתי אחותי אחווה  מיהודית המנהלת ובתיה, סגניתה. כך היה. כשאחת משתיהן חלפה במסדרון נשמת הילדים  התקצרה. לעומת הרתיעה מחמת זעמה של סגנית המנהלת בתיה, שדמה לכעס אימי: שריפה קצרה ומהירה, הפחד מיהודית הצמית. מעולם לא פחדתי מבוגר כמו מהמנהלת יהודית. לא רק אותי היא הפחידה. ביום הראשון ראיתי את המורה פנינה מצטמקת לידה והתחלחלתי עוד יותר. האנשתי עצמים וחיות, העטרתי לי ולאנשים סביבי יכולות- על אבל  לא חוויתי חרדת בוגר. קומתה שככה באחת, ראשה שקע לבין כתפיה, לא יכולתי להביט עליה. אבל הרגשתי שעלי להיות לצידה (בלי שאף  אחד ידע, סוד בין שנינו שלא מדברים עליו, שרק חושבים אותו) תפקידי יהיה, כך קבעתי לעצמי, לעזור לה להפוך את הכיתה שלנו לכיתה הכי טובה שיש. עכשיו, שבית הספר שיחרר אותי בהינף צלצול מסמכות אחת על גחמותיה, לעולם גדול של רעיונות, משחקים ונושאים מתחלפים, כל מה שהייתי צריך כעוזר הלא רשמי של המורה  פנינה הוא להכיר את כול תלמידי הכיתה. לא בעיה. ההבדל היה רק בגודל ומספר הילדים. במקום תזוזה בין ארבע חמש קבוצות עניין בחצר גן, היו עתה כחמש עשרה קבוצות מפוזרות על שטח גדול. להבדיל מהגן, היו בכיתה אלף מעט קבוצות מעורבות. הבנות התרכזו במשחקי "בנות" שלא עניינו כ"גומי" ו"חבל" וגילו יכולת שלא שיערתי עד כה לכתב יד יפה ושקידה על שעורי בית. אף לא אחת תיצור בעיה לפנינה ולי מול המנהלת יהודית. והבנים? עולם שלם של משחקים חדשים  שלא הכרתי נפתח בפני, מוקדי כוח ששיוו לבעלי עניין שבינם יכולתי לזוז. נצמדתי לשחקני קלפים, גולות, גוגואים, עם הנשק היחידי שיכולתי להעניק, סדרן העתקות של מחברות הבנות.

יחסי עם אחותי תרמו רבות לביטחוני בהתנהלות עם בעלות השיער הארוך, שישבו קרוב למורה. הוריי דגלו בשקט תעשייתי ואנחנו הוכחת שיטתם:  שני ילדים, בגיל ומין שונה שחיו בחדר משותף. החלפנו כעסים ומתחים יומיומיים בבוז ומיאוס. שיתפנו פעולה בהנמכת  הרעשים מהחיכוך בננו כך שלא יעבור רף תגובתם. בימים שאחותי נאלצה להשגיח עלי פיתחנו שפת סימנים להוראות תפעול מרחוק, כדי שהיא תוכל להסתגר עם ספר והרדיו-טייפ מסמנת "לך תחפש את החברים שלך". כחידה היתה לי התהפכותה משתקנית לפטפטנית עם חברותיה. לא סלחתי לה על כך ונקמתי בה בהתעלקות על חברותיה שהיו מנומסות מדי לדחות אותי. אחותי, שלא יכלה להפטר ממני בחדרנו המשותף, נאלצה להפסיק להזמין אותם אלינו הביתה.

 בכיתה ב' קיבלנו את רעיה, מחנכת שלא נזקקה כפנינה לעזרתי הדמיונית. היא, לעומת זאת, הצליחה לגרום לי להתעניין בחומר הלימודי. עברתי לצד השני של הכיתה. הפעם, רחוק מהחלון, יכולתי להשעין ראשי, ולהביט על החלון והמורה ולחלום בעיניים פקוחות בכיתה. ביום הראשון לכיתה ב' נכנסה א' ובליפ , כמו עם הגננת תמר,התאהבתי במבט ראשון. נתפסתי לא מוכן אבל בעל ניסיון בהתאהבות ממבט ראשון עם הגננת תמר. בחופשת הקיץ בחסמב"ה הראשון בחיי אף הספקתי להכיר מערכת יחסים חדשה, בין תמר לירון זהבי. ל-אוסנת היה שיער קש מתולתל, עיניים בוהקות וחיוך, חתלתול תעב למשחק. עכשיו, מה עושים? היא גרה הרחק משכונתי, ליד התחנה המרכזית, כבישים ראשיים שהחלו להיסלל חסמו את האפשרות למפגשי אחר הצהריים. היא כמובן היתה תותחית על בגומי וחבל ולא נרתעה משום משחק עם בנים. אפשר היה להתיז עליה מים.  במצבי התגרות לא רק שהיא לא התבכיינה, היא הפשילה שרווליה ונתנה מאבק בכל ברזיה. מזמן רטוב, מאושר להביט בה, בבת היחידה שמעזה להתפרע עם המים, ומלבה מהומת בנים שנקטעת רק בהתקרב מורה תורנית.