יום חמישי, 20 במרץ 2014

פרק ב ; 3-6 ; הילד הטוב שעומד בשקט בפינה

בגיל שלוש עזבנו את עיירת הפיתוח קריית גת ועברנו לראשון לציון, פרבר בתנופה. נפרדתי מחנה בננה. אירוע דרמאטי רב דמעות משני הצדדים שקדמו לו  תילי הסברים על הגן והבית החדש והקרבה לסבתה מרים ברחובות. חנה לא רצתה להיפרד ממני, דמותה, המתמוססת עם השנים, מתממשת שוב כשאני מביט עליה אוחזת אותי באלבום המשפחתי; ילד חמוד, שער גלי בהיר, עיניים כחולות, נוח לתפעול ושינוע בזרועות אשה צעירה עם שיער מאפיר, שמקרינה זרות של מי שלא מורגלת לאור היוקד. לידה אמי, עם משקפי קרן כהות. גל התרגשות  ניבנה עבור אחותי. הקשבתי בדריכות לסיפורים אודות הבית ספר הגדול שמחכה לה בקצה דרך הכורכר, מעבר לגבעה מביתנו החדש. רציתי להיות גדול אבל לא קינאתי בה. קינן בי חשש שמאחורי הסיפורים מסתתר איום לא ידוע.
יום המעבר התנהל ביעילות ובשקט האופייני למשפחה. הורי דגלו בהכנות מדוקדקות, ביצוע קפדני ופתרונות חליפיים זמינים. בערב, רחוצים ולבושים בפיג'אמה, ר' ואני אכלנו חביתה וגבינה מוכרת על שולחן ישן בדירה חדשה בקומה רביעית ואחרונה של בניין מריח מצבע טרי. יוסק'ה, אחד מהבנאים שבעצמו עבר באותו יום לדירה בקומה מתחתינו נכנס לדווח על מצב הגימור בבניין שבנייתו הואצה והציג את ילדיו. היו המון ילדים בבניין אך אף לא אחד בגילי. לא הפריע לי, בלאו הכי היו המון דברים חדשים. תוך שלושה ימים, לאחר הסופשבוע כבר צעדתי עם אימי  לגנון בתיה.  היה צריך לחצות את הרחוב שלנו לצד השני, להמשיך ישר כמאתיים צעדים, לעבור גן עם עצים ומצבה, לחצות נתיב עפר ולהיכנס לבית פרטי מוצל עם תקרות נמוכות. השתדלתי להיות שמח וטוב לב בשביל אימי. היא נורא רצתה שאשמח. אני ממש לא שמחתי על הקימה המוקדמת, הגן וכל כך הרבה רעש ילדים כל כך מוקדם. העדפתי לנעוץ עיני בבניה שהתחוללה מכל עבר. ראשון לציון התפתחה בכזאת תאוצה, שבשעה שמונה בבוקר במרחק הקצר מביתי לגן, כבר הספקתי לראות יותר אנשים, יותר משאיות ענקיות, רעש , דפיקות וצלצולים משחוויתי בקרית גת. ואת זה אהבתי.
העיר החדשה סימנה הצטרפות לנוהל ההשכמה הביתי. בבוקר לא היה משא ומתן; בדיוק ובסדר מופתי המשפחה התפזרה לבית ספר, גנון ועבודה. רבע לשבע, השכמה ראשונה, שבע ורבע - וידוא קימה מהמיטה. בשעה שבע וחצי הגיעה שושנה, מטפלת חדשה וגבוהת קומה שגויסה לעזור לאמי בהתחלויותי התכופות. הדרך היחידה לצאת מהמסגרת הייתה להתחלות. לא ידעתי אז על מחלות פסיכוסומאטית אלא רק שאין מצב שאני הולך לגן. אמי שמחד- לא הולכה שולל ומאידך- לא יכלה להסתכן בשמועה שאחות ראשית שולחת ילד חולה לגן,בנתה על השעמום בבית שיבריא אותי (ימי טרום טלוויזיה)  וצדקה. היא ושושנה היו מבצעות הערכות מצב מהירות ואז ממהרת לתפוס את האוטובוס לרמת אליהו שעבר בכביש הראשי לידנו בשעה רבע לשמונה. התואר "ילד חולני" איפשר לי להיעדר ולאחר מספיק כדי שאוכל להתמודד עם הפחד והרעש בגן. על פי רוב, כיווץ היקיצה הכפויה ואימת המפגש עם מספר כה רב של גירויים היה כה חזק, שרק במהלך היום רפו לסתותיי. התעקשתי לא להחזיק יד לשושנה או  לבתיה. המעבר לגן החדש, הפירוד הכפוי מכל מה שהורגלתי עד כה נתן לי, באותה דרך מסתורית שלא הבנתי , כוח לעשות דברים חדשים כמו לדחות אנשים מעלי. הרבה סכסוכים הצטברו בגוף הקטן, שנאות, כעסים חרדות שלא ידעתי עד כה. הגעתי לגיל ולמקום הנכון, ופקק העוינות שוחרר. מגיל שלוש, עצמאותי התבטאה ב"לא רוצה" אחד גדול. במיוחד לאוכל ולהושטת יד. רק לסבתי, שמאז המעבר לראשון ראיתיה יותר, הייתי מוכן לתת יד ולפעמים אפילו לגמור לאכול את מה שהוגש בצלחת. את שושנה אהבתי. היא הקרינה הרבה חום ושיתפה פעולה עם מחלותיי האמיתיות והמדומות. מערכת יחסים משמעותית התפתחה עם בתיה, האישה ששלטה על בקריי ולא הוטרדה כהוא זה מהעובדה שלא נתתי לה את ידי. איתה, כפיצוי לעצמי, יצרתי קו תקשורת משלי שלא היה לי עם אף אחד. מדובר היה בתדר, עשן של  כדורים בגדלים וצבעים שונים שנמתח כקו בינינו. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להביט בה וכמעשה קסם, נוצר ה"תדר". השיטה ליצירת קסם התדר היתה  פשוטה וסודית: לאחר שזיהיתי את קצב וטון הבוקר של בתיה, נשמתי כמוה. מהרגע שנוצר צליל זהה, מרווח אפס בין שנינו,  כבר לא היה חשוב המרחק או עוצמת הרעש סביבנו. הצליל והעשן הצבעוני שאיחד בינינו הישרה את האווירה המלכותית שנזקקתי לה ביני לסביבתי. עכשיו, בעזרת הכוח שנתן לי התדר, יכולתי לפקח, לשלוט ולשלוט ממצב של על עליונות בלי להיות מושפע יותר מדי מכול המהומה שהתרחשה מסביב ואף בלי להזדקק לבתיה. בגן היו עוד כשניים עשר זאטוטים. כמוני, הם הובלו בבוקר ונלקחו בצהריים, חלקם באו בשמחה, אחרים הובלו בעיניים עצומות, באפים מנוזלים. והיו אילו שלא הפסיקו ליבב או לצרוח שהובלו בידי ההורים המבוישים ישירות לבתיה ועוזרתה. התבוננתי בהם בהערצה מהולה ברחמים. מחד- לא היה במילון ההתנהגות המשפחתית מחאה ובודאי שלא קולנית, מאידך- לא הבנתי מה יוצא להם מזה. עדין לא בגרתי מספיק לדעת שלא היתה פתוחה להם הברירה הטבעית שלי: ליפול למשכב. כך יצא, שלכשהגעתי לגנון בבוקר, כחלק מ"לעשות טובה" לשושנה ו"להיות בריא" בשביל אמא שלי הייתי בדרך כלל במצב רוח מרומם מהממוצע. עמדתי לצד דלת הכניסה ועקבתי אחר התאבכות ה"תדר" ביני לבתיה ורינה, עוזרתה המתולתלת שהייתה, כך היא זכורה לי כמעט בגובה שלנו הילדים. גיליתי שככול שהרעשנים הרעישו יותר, התעבה והתחזק התדר של הגננות כלפי,  הילד הטוב שעומד בשקט בפינה ותמיד עושה מה שאומרים לו. זאטוטי הגנון נחלקו לקבוצות בעלי עניין: בובות-ספרים,מכוניות-משחקי כדור-קוביות. לכל קבוצה היה מוקד כוח ראשי. לא אני. והנה- נחשפתי לתופעה חדשה: פתאום לא הייתי המלך. עד גנון בתיה משלתי לבדי ביקום שלי. אפילו לבוגרים שהפעילו עלי סמכות: הורי, אחותי והמטפלות  המצאתי בדמיוני "אישור" שבזכותו הם יכלו להורות עלי לעשות דברים שלא רציתי. פתאום נאלצתי להתמסר לשכמותי, בגילי ובגודלי, עם יותר סמכותיות בנושאים שלא היה לי ידע, מנהיגות ונחישות להתבלט. הפתרון להחזרת השליטה לידי שילב את יצר הסקרנות, כישור ציות שקט ומסתורי התדר; אהבתי לנוע בין הקבוצות וכך עשיתי. בכל קבוצה מיניתי עצמי לעוזר ראשון או שני של המנהיג המקומי והרחבתי זמנית את הציות שהיה לי לבוגרים כלפיו. לא אפלתי בין מנהיג למנהיגה. הגבתי לסמכותיות בני גילי, נעתר לה מרצון, יודע שתוך זמן קצר כבר אהיה במקום אחר. התדר לבתיה שימש כלי חברתי כשהתברר, שאני לא היחידי. בכל קבוצה, במבט גלוי או מושפל, תמיד היה מישהו או מישהי שבד בבד על ההתנהלות הקבוצתית לא איבדו קשר עם הגננת וריטטו לעברה. תמיד הצטרפתי אליהם והיה לנו סוד משותף. לעיתים, עם או בלי לשים לב, כל המרטטים בפינות שונות של הגן התאחדו, מלווים את בתיה כתזמורת שלמה.
כשהגעתי לגן עירוני השתנה שוב העולם. גובהה, חזותה המאיימת ומרצה הרב של הגננת שרה, פגמו בכישור הרטט שלי שנעלם כלא היה. ספרים צבעונים בעלי דפים קשים  העלימו את ענן כדוריות  ה"תדר",  כה מוחשי בגנון. לגן החדש הצטרפו יותר ילדים וילדות שעיבו והגדילו את מספר הקבוצות כך שהייתי עסוק בלעבור בין הקבוצות, לנסות ללמוד דברים חדשים, להיכשל ולבקש מ"המנהיג" שיחפה עלי. הדבר החדש הייתה תחושת הציפייה. היו שלושה מושאי ציפייה:  מופע "פנס קסם" ביום שישי שכל השבוע חיכיתי בכיליון לבואו. הרצון "להיות גדול" והכיליון למבט מתמר, הגננת הראשית של "גן תמר" מעבר לשביל וגדר חיה ירוקה ועבה. להבדיל מממוצקות המפחידה של הגננת שרה, היה לגופה של תמר איכות דמיונית של גמישות ועדינות. היה לה גם שיער חום שהתנופף כמו שמעולם לא ראיתי. ברבות הימים למדתי שהסגנון מכונה "קארה". שני הגנים ניהלו מספר פעילויות משותפות. החשובה בהן הייתה ההכנה  למלחמת ששת הימים, הירידה למקלט. למזלי הרב, המלחמה עמדה בפתח הרבה זמן ולא הפסיקו לתרגל אותנו. עד היום יש לי חולשה לאזעקות. ביום השלישי לגן שרה, בעודי  נצמד לקיר באמצע טור ילדים מבוהל,שמח להשתחרר ולו רק זמנית מהגננת שרה, ראיתי את תמר והתאהבתי. ידעתי מהי התאהבות מהסיפורעל היידי שאילצתי את סבתי שוב ושוב להקריא לי. שיער מתנופף  וblip-, נצמדה תחושתי לפטר רועה העיזים בראותו לראשונה את היידי. מאותו יום, העברתי פעילותי לפינה הצפונית מערבית של גן שרה, הכי קרוב שאפשר לתמר. לא משנה במה התעסקתי, תשומת לבי המלאה, מוסתרת מכל אחד ואחת אחרת סביבי היתה לאהובתי החדשה והבלתי מושגת. אחת לכמה זמן, היו חושי, שאומנו עד כה ברטט למרחק קצר, קולטים את דמותה חולפת. כשזה קרה התמלאתי אושר. 


יום שישי, 14 במרץ 2014

פרק א ; שנים 0-3 ; לעצמי, אוזניון ולכּוּשָה סיפור

בהתחלה תמיד אימא. הנקה קצרה. החותם שנשאר, ההרגל ללגום במהירות, מיוחס למתיקות תחליף המזון בבקבוק שכיסתה על מרירות הנתק. הסיכוי לאמץ דפוסי אכילה נכונים  גדל ביחס ישיר לשעות ציצי. לא נורא, היה יכול להיות יותר גרוע. גרוע זה להשתוקק, למשל. לא אוהב להשתוקק. תקלה שכזאת - שהשלכותיה נעות מחוסר יכולת להחזיק אצבעות עבור קבוצת ספורט  עד בליעת מסטיק בשיא מתיקותו- ניתנת לשחזור בקלות אך לא לשינוי. התעקשותי להלביש מערכות יחסים על העולם והוריו מאפשרת לי לבדות סיפור על הצורה שבה הנציחו הורי את הוריהם. כך, בחדווה ובסבל אני מעביר הלאה, לעולם מסביבי את היותי שקרן. זכרוני המוקדם ביותר כבדאי הוא העלילה שטוויתי כנגד ר. אחותי, בחנוכה, שנתיים וחצי לאחר שהודרתי מהציצי. ח. המטפלת נאלצה לעזוב מוקדם ואחותי הופקדה עלי בפיקוח השכנים. הדרך היחידה שאחותי יכלה להרגיע אותי על שנשארתי ללא בוגר אהוב, היה להדליק נרות חנוכה. הוילון היה קרוב מדי לחנוכייה, שריפה פרצה וכתם על השולחן הנציח שנים את הנס שהיה והשריפה שנמנעה. אני הכחשתי במרץ כל קשר לאירוע. העדויות של משפחתי מצביעות על טווח תמרון רחב להשגת שליטה. לא חוכמה. בכי וצרחות לא תוגמלו. במשפחתנו התייחסו בעוינות להשמעת קול ובאהדה למיומנות "עוגה עוגה", שיתוף פעולה קבוצתי. שקט הוקפד במשפחה ולא רק במנוחת הצהריים הקדושה, בין 2 ל-4.  משלב העריסה הוכחתי עצמי כמשת"פ מעולה לו יניחו לי לספר סיפורים, למלמל לעצמי. הייתה זאת  טאקטיקה מעולה להורי שהכפילה סיכויי לגדול כילד יושב בית ולא ברחוב מתכתש אחר פושטקים כמנדל צבינגי ופושקש משחקים כדורגל  אצלנו במגרש. הסיפור במשפחה הוא שעזבנו (בעודי בבטנה של אמי) את הקיבוץ כי אימי לא רצתה לשאת שוב את משמעת הלינה המשותפת. בכיים של ר', ארבע שנים גדולה ממני ושאר התינוקות שהופרדו מהוריהם במסגרת הניסוי הקיבוצי, חצה קירות בית הילדים לבניין המרפאה הסמוך בו אימי עבדה. לימים דמיינתי את אמי בת 23, אחות במרפאת הקיבוץ הקטנה מנגבת דמעותיה ונשבעת "לא עוד". עברנו לקריית גת והשתכנו בבניין רכבת גדול, אי של נציגי השלטון סוציאליסטי בעיירת פיתוח צעירה שהוקמה על ידי יוצאי מרוקו שבע שנים קודם. לאחר חופשת חזרה אימי לעבוד כאחות במרפאה היחידה באזור. היא לא רצתה לשלוח אותי לפעוטון ובררה  לי בקפדנות מטפלת: חנה "בננה". פולניה, יוצאת מחנות הריכוז, שבנה יחידה, ייהרג חמש שנים מאוחר יותר במלחמת ששת הימים. חנה שימשה תחליף אם בבקרים. איתה הרחבתי את תמרוני השליטה. המפתח היה במזון: פתיחת הפה או סגירתו, לעיסה או גמיאה, בליעה או פליטה. לסבתי פתחתי את פי ללא הגבלה ובכל מצב, לעסתי במתינות ושימשתי פרסומת מהלכת לנכד.  לאבי- פתחתי באיטיות ופלטתי על כל חולצה. עם חנה, המשחק התרומם. תחת חוויות מלחמת העולם השנייה מעריצת ילידי הארץ, היא הייתה כלי צייתן לכל גחמה. הרגשתי כה בטוח בשליטתי עליה, בתשומת הלב שהיא הרעיפה עלי, שניצחנו בכל תחרות אכילת בננות עם המטפלות האחרות בגינה מתחת לבניין. מדי יום היא דיווחה בדקדקנות לאמי כמה אכלתי, פלטתי ומצב חיתוליי.

העניינים היו עלולים להסתבך אחר הצהריים כשאימי הייתה חוזרת הביתה ושני ילדים מתחרים על תשומת לבה, אך לא כך היה אחותי לא היוותה תחרות. היא ויתרה מראש על המאבק. מכבש הלינה המשותפת כה חזק, שמי ששורד אותו, ללא ביעותי לילה, הרטבה עד גיל מאוחר וכיו"ב, לא ממש מייחס לאח קטן דורש תשומת לב, את אותה עוצמה שמייחס האח לעצמו. היא נתנה לי להיאבק לבד על תשומת הלב של אמי ועייפותה מיום עבודה מפרך והסתפקה במה שיש. בשעות אלו הייתי נשכב לצדה על המיטה, היא, מנומנמת קלות מחום חבל לכיש טרום מזגן, סיגריה "אסקוט" ונס קפה "עלית" הייתה חולקת איתי את עיתון "דבר", גוזרת לי החוצה את מעט התמונות שהיו, מקשיבה לסיפורי על חנה, השפן אוזניון והבובה "כּוּשָה" הכושית.  לאחר שהיא התאוששה היינו יורדים ל"סידורים" בעיירה שזה מכולת ודואר או לגינה, לפגישה עם ילדי השיכון הפעם עם אמהותיהם. שעות אחר הצהריים היו הזמן שבו היינו יחד, יותר מאוחר יגיע אבי, "אויבי" על זמן אימא, ואז תצוץ לה משומקום אחותי . אבא לא היה אויבי העיקרי, גם לא  ארוחת הערב שהיה צריך להכין, בית לנקות וחדשות לשמוע ברדיו. האויב האמיתי התגלם בדמות שעון. מושג שלא הצלחתי להבין ומשמעותו לגבי, הייתה שעת השכבה מדויקת, בעלת קשר לכלום. העובדה שאימי ואבי, כל יכולים, נשמעו לחפץ המתקתק בעל שתי זרועות מידי ערב, העסיקה אותי רבות. כל לילה, אחותי במיטה לצידי, נפרדתי מחדש מאימי. מתעב את ההשכבה הכפויה, שונא את אבי שהיה מגיע במקומה מהפעם השנייה שהייתי מזעיק אותה לחדר, שונא את אחותי על חוסר הזדקקותה, לרוב מלמלתי לעצמי, אוזניון ולכושה סיפור, עד שהשינה לקחה אותי לחיקה.

ציור-אילה נצר