יום שבת, 15 בנובמבר 2014

פרק י"א - סדר חדש (בן 29)

בנפאל, שינינו שוב את תוכניותינו. במסלול סובב רכס אנאפורנה פגשנו חבורת מטיילים בדרכם לעבוד בבאסטות בגרמניה. בשנות השמונים, כסף מהיר למטיילים נמצא בענף  ההובלות ואוטו-גלידה בארה"ב. שנות ה-90 בישרו חזרה למסורת הרוכלות היהודית: באסטות ביפן וגרמניה. התלבטנו. עד לפני מספר חודשים היינו צעירים שאפתניים בענפי ההלבשה והתקשורת, לא שיערנו שננטוש כל כך מהר. כימתנו רצונותינו ושאיפתנו ולא הגענו למסקנה. כשמספר צעירים מחבורת אנאפורנה הימרו את כספם האחרון בקזינו בקטמנדו, הפסידו, ונשארו שלווי נפש חדורי אמונה במכה העתידית בגרמניה, החלטנו בשם ההרפתקה להצטרף. דחינו את ביקורנו באשרם של הבוכים והצוחקים והקדמנו את בואנו לארץ. בשיחת טלפון להמבורג, סידר לנו סוכן נסיעות מומחה לדרישות בסטיונרים כרטיסים דרך בומבי לתל אביב ומשם לגרמניה עם אפשרות לביטול והחזר. לט"ו, היה זה ביקור ראשון לאחר חמש שנים. ללא הרף הגיעו קרובי משפחה וחברים לבקרה. אני, חייל חדש בצבא הסמים הקלים לא נתתי לישראל לקלקל לי את מצב הרוח. בפוקארה צרפתי את The Electric Kool-Aid Acid Test למזוודת הספרים שניסחו עבורי את הבשורה.
רוב הסיכויים שלולי הייתי תחת הרגעה מתמדת לא הייתי נופל למלכודת פער הדורות שהוטמנה בישראל. " דווקא שתוכניות שניכם כה ארעיות, חתונה היא הדבר הנכון לעשות" טענו בפני הוריי בשיחת בית קפה אליהם נמלטנו כדי לא לחזות ביצחק שמיר משביע את ממשלתו השנייה. במקום להתעסק בנכונות התיזה, שהרי שנה קודם התחתנו בלאס וגאס לצורכי אשרת שהייה בארה"ב, שקללתי במהירות את כמות האושר שייגרם למשפחותינו מול אי-הנוחות שלנו והנהנתי בהסכמה. "מה אתה אידיוט?, ט"ו לא האמינה למשמע אוזניה שפרשתי את תוכניות החתונה בסלון ביתם טוחן פיצוחים בעצבנות, "אתה באמת חושב ככה או שאתה סתם היית מסטול מהתחת ועכשיו אתה מזיין לי את השכל". "בחייך, מה את עושה מזה עניין" אמרנו במקהלה אני ואחיה. היא הסתובבה. ראיתי את עיניה משתנות מארובתן העליונה. הפעם האחרונה שהן נצצו באיכות דומה הייתה לפני ארבע שנים כשנפרדנו. אז עיניה החומות היפות המשיכו להתלחלח. הפעם היא עצרה בעצמה. יותר בגלל אחיה. "אני לא רוצה לדעת מכלום, תודיע לי תאריך" היא אמרה בכעס עצור ועזבה. התבאסתי בשבילה ובשביל שנינו למרות זאת העדפתי להמשיך לפצח פיצוחים ולשחק מחבוסה. שנינו הבנו ללא צורך בדיבורים, דמינו באופיינו, נמנענו מעימות ומיהרנו להחליט. כה דמינו עד כי קל היה לבלבל במראנו. ידעתי שפישלתי, והדחקתי. ההכנות לחתונה נמשכו בלעדינו. נסענו לגרמניה ומהר מאוד, ללא הפנמת המשמעות ההיסטורית אלא הכלכלית עבורנו, זרמנו עם שיירת הרוכלים לברלין בקיץ של נפילת החומה. חזרנו לארץ שלושה שבועות לפני החתונה המיועדת. חוץ מלהיות מעורבים בבחירת הDJ וסבב אחה"צ הכרחי לקניית שמלה וטבעת, המשפחות דאגו למדר אותנו. בצהרי החתונה יצאתי למסע קוקאין לחתונה כשנתקלתי ביציאה מדלת דירתו של הסוחר בי"ז, ידידה מאורוגוואי שבדקה אפשרות עלייה ועדין לא השתחררה מהרגלי הסיאסטה. היא הזמינה אותי בחיוך ללגום מאטה. עפעפתי לשנייה, רצו בראשי שני הגרם, שאלת המוסר והסיפור הנהדר. לא יכולתי להרשות לשקר לעצמי, ודווקא ביום חתונתי, ונכנסתי אחריה. 
"לך איתה" בביצוע "נוער שוליים" ליווה את כניסתנו לאולם. בלאס וגאס שיר הכניסה היה "אמונת אמת" של  NEW ORDER בתחילת הטקס ו"האהבה תפריד בנינו"  של JOY DIVISION בסיומו. ט"ו נראתה נפלא עם מיני לבן ומגפיים ארוכים ואני הברקתי בחליפה שחורה שנקנתה במיוחד. ההפקה היתה מושלמת. בין המוזמנים הרבים היה שולחן אחד של החברים שלנו. רוב מכרינו היו בחו"ל אך גם לו היו בארץ יתכן שלא היו מוזמנים. החגיגה היתה למשפחה. שנינו ניכרנו עצמנו מהאירוע כדי שנוכל להנאות ולא להפסיק לחייך. 
נסענו שוב לגרמניה. הפעם ידענו מה מחכה לנו, כבר לא היינו תמימים. בגרמניה היו שתי צורות עבודה: אפשר היה לעבוד בצורה ממוסדת בפסטיבלים או להסתכן בעבודה ברחוב ולהסתכן מול פקחים ומשטרה. לא חשבנו פעמיים ושילבנו בין השיטות. היינו טובים וממושמעים. הפתגם "במדרחוב לא יורד גשם" חצץ בין מסטולים מתבכיינים וחרוצים שקמו בבוקר לילות הבאנג והשש-בש לפתוח באסטה. הכסף נשר במטבעות, כגשם. ט"ו הפרידה בין שטרות המאה מרק ליתר. ה"יתר" בשטרות להוצאות וה"יתר" במטבעות נועד לקניית ממתקים. 
לאחר מסיבת סיום העונה וחופשת סקי מתבקשת נסענו להודו. העדפנו לדחות את הנסיעה לאשראם. משהו בתוכנו ידע שעלינו עוד למצות את הזוגיות. שנינו אהבנו ערפול חושים ולאבד עצמנו לדעת במקומות לא מוכרים. ביחד, היה לנו את האומץ. 
הגענו לאשרם של אושו בפונה באמצע העונה החמה. חיכינו בג'רמן בייקרי לתוצאת בדיקת האיידס. שתינו קפוצ'ינו, מיץ גזר-סלק-תפוח ואכלנו קרואסון. היינו בשלים לפינוק. שם נקטפנו על ידי ו' לובש חלוק עם שיער אסוף שלקח אותנו  לווילה שלוש קומות עם החדר הכי יפה שראינו. לא המתנו עד השלמת הליכי הכניסה, אספנו ציודנו מהמלון ליד הרכבת, שמנו אותו בחדר וחזרנו בהליכה לג'רמן בייקרי. זיהינו מספר יושבי קבע חלקם בחלוק והיתר, כמונו, בלבוש אזרחי. נראינו קצת יותר מקומיים ומוכרים בשביל להתחיל לשוחח. היו שלושה נושאי שיחה: 1- האם אושו מואר? 2- החיים לפני שאושו מת אופס עזב את הגוף 3- המעגל הפנימי, הנהגת המקום. על שלושת הנושאים לא היה לי מושג ולא ידע, התכוונתי להשלים את הפער במהירות. "לא בא לי להיות פה, בוא נזוז" ט"ו אמרה בדיוק שהגיע ס', בחור ישראלי גדול ורחב חיוך. יש איזו אווירה דשנה לזכרים הישראלים או שרק נדמה לי, תהיתי ביני לבין עצמי. ס' הזמין אותי לחנות האבנים שיש לו בקומה למעלה. לקחנו ריקשת אופניים ומיפינו את עצמנו. בדקנו את גבולות גזרת שכונת היוקרה, POSH כתבו עליה בלונלי פלנט, שם תואר למלבן תחום בנהר ופסי רכבת שעשרות סוגי בנייה התערבבו. למחרת התעוררנו לרעש שלאנשים צועקים, חרדתי לראות מה קורה. ו' ועוד שנים קפצו ערומים. מיהרתי למעלה, בו'אנה... זה..מה שתיארו, בעירום..גמגמתי.. עברנו שוב בג'רמן בייקרי. ס' שוב היה שם ונתן גרסתו לשלושת נושאי שיחה בטון רב סמכא. נכנסנו לאשרם באחת עשרה. "איזה יופי" אמרה ט"ו והתרפקה עלי, מחווה שלעיתים נדירות היתה עושה בפומבי. בתוך החום ששרר, היה המקום נווה ירוק, מלא בפינות צל. גברים ונשים בחלוקים בצבע בורדו התחבקו והתחייכו בכל פינה. נכנסנו בקבוצה ויכולנו דרך האחרים לשמוע את הספקות, החששות, ההתנגדויות. מהפסיעה הראשונה היינו ב"כן" אחד גדול. משעת הסיור הראשונה לקחנו מרחק ממי שהרגשנו שהוא רק עובר-אורח, שואל שאלות של "תייר". התחושה שלנו התבטאה בהיצמדות של שנינו זה לזה, תערובת של מיניות עם נואשות לא מובנת. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. איך נהיים כמוהם? נחנו באחת מפינות החמד, מאלו שהלוטוס פורח  לצד הספסל, שהחום והלחות הופכים אותן לרחם ודמיון היושבים מופרה. התחלתי לנוע בחוסר מנוחה. ט״ו ישבה קפואה, נעצה מבטה בעוברים ושבים, מקצתם עם מגשי פלסטיק שחור שעליהן דלתונים מלאי אוכל. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, לאכול, להסתובב והיא אמרה ״לא, אני אשאר, נפגש בשתיים״. היא נקבה בשם של בניין שנאמר לנו בסיור ששם נערך עוד הליך מנהלי שמאשר לך להשתתף בקבוצות.  נורא רציתי להישאר איתה אבל עם כל הדיבורים של היופי בלהיות לבד... היא נהייתה יפה משנייה לשנייה והתרחקה ממני בעודה יושבת לצידי בלי לזוז. התעקשתי להישאר לצידה עוד מספר דקות עד ששמעתי קליק,אולי דג זהב קיפץ לו בבריכה. נפערה תהום בינינו. חזיתי כסרט תלת מימד בהליך חיצוני של פרידה. לפני שעה בשיחת ההיכרות הזהירו אותנו מחזיונות והמליצו להימלט למדיטציה. נאנקתי, ליטפתי ידה,נישקתי קלות את שפתותיה והלכתי. 
אחר הצהריים נרשמנו לקבוצות שהמליצו לנו. סווגתי זיין שכל והופניתי לסדנת הזן אמור לי מי אני . לט"ו הומלצה סדנת התראפיה רגשות ראשוניים. לעדותה, שלושה ימים היא נאלמה ורק  ביום הרביעי לסדנה השתחרר הבורג. סיימתי את הקבוצה ביום חמישי אחר הצהריים. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשן את הג'וינט שהכנתי לי מבעוד מועד. במצב מעורפל הלכתי לחפש מתנה ליום ההולדת של ט"ו בעוד יומיים. פגשתי את ס' והלכנו לחנות האבנים שלו. בחנות היו עוד מספר אנשים שדיברו במונחי מדור ההורוסקופ. הייתי רפוי מכדי שהדיבורים יציקו לי. ס' הושיט לי אפגאני שהזכיר לי שבעצם באתי לפה עם מטרה. מבטי הצטלב עם קריסטל גדול בשלושה צבעים. לקחתי אותו. מכל עבר ברכו אותי על הבחירה המוצלחת. וידאתי שהוא מספיק יקר  ושיש אפשרות החלפה. הסדנה של ט"ו הסתיימה לאחר מדיטציית קונדליני של אחר הצהריים למחרת.  בצהריים, היא ניגשה, חיבקה ואמרה שהיא ממהרת  לפני שסוגרים את משרד ההרשמה לסאניאס. מה? פערתי פי, אני בא לראות. "בוא, קדימה", נתנה לי יד ומשכה אותי. ביום שבת, עשרה ימים מאז שהגענו לפונה, הושלמה ההתחלפות של ט"ו. חגגנו את יום ההולדת בבית החדש בחברת הסאניאסים החדשים, ניצולי קבוצות התראפיה ואורחים מזדמנים.  פס הקול המוסיקאלי הורכב על פי דרישת הקהל מהשמעות חוזרות של "אניגמה" וטראנס מקלטות שבאו מגואה. ס' ואני הבטנו על ט"ו עמוסת שרשרות הפרחים. בעוד יומיים היא כבר רצתה להתחיל קבוצה חדשה. לא לפרגן היה מטופש וילדותי. "זה לא שאין לכם סיכוי אבל הסטטיסטיקה פה היא נגד זוגות, לא רק נגדכם, קח" הוא אמר בטון יודע והושיט לי מהאפגאני, "תגיד תודה". תודה, אמרתי, תזכיר לי על מה? "על שאתה מוקף נשים שדנות בשאלת הקשר בין דת לסקס"  ענה והצביע בתיאטרליות על ט"ו ומעגל רוקדות בגלימות בורדו באמצע החצר. "על האפגאני" שלף מפי את הג'וינט, שאף, נשף ותחב אותו לפי "לאושו, על שקרא לך" קניתי את האבן בדיוק בשביל שלא אצטרך להאמין בשטויות האלו, אמרתי והוספתי מיד למנוע עין הרע, אבל תודה אושו על שקראת לי. בגסות מכוונת  הוא נכנס למעגל הרוקדות והתחיל להזיז גופו בקצב שונה משלהן. בכוונה. "ולי..לי..אל תשכח להגיד לי תודה" הוא צעק לי. בהמה, הפטרתי לכיוונו ועלה בי החשש שאולי אגמור חיי כמוהו 
בשני, בתום היום הראשון לקבוצה "ריקוד עם מודעות" ט"ו יצאה לדייט עם אחד מהעוזרים בקבוצה הראשונה. "הוא עדין נאבק עם הילדות שלו אבל הוא מעסה מומחה" ספרה לי ט"ו תוך שהיא מעדכנת אותי בתוכניותיה לנסוע ביחד לגרמניה, לתת שם איתי עוד מכה הכרחית, לחזור לארץ, להתגרש ולחזור לפונה כמה שיותר מהר. 



יום רביעי, 25 ביוני 2014

פרק י'; 28-27; על הקו

משדה התעופה בלונדון לקחנו את הרכבת לליברפול. ל' אספה אותנו מהתחנה, נסענו לדירת הוריהו, השארנו את המזוודות ויצאנו.האור היה אפרפר וזהבים של תאורת החג נצנצו מכל עבר. סביבנו התנודדו עוברים ושבים.  ירדנו שלוש מדרגות לפאב השכונתי אליו התכנסה המשפחה, תשעה אחים ואחיות, רובם נשואים + שנאספו לחג. מוסיקת הרקע נוגנה מעמדת תקליטן מאולתרת ליד הבר ושתי ספות ענקיות שעליהן ללא הרף השתרעו החוגגים למנוחה קצרה ושוב חזרו להסתער על המשקאות/דיבורים/ריקודים. המראה החיצוני לא נבדל מפאב עולץ רגיל רק שכולם היו חברי בני משפחה שותפים לעדליידע. ט"ו ואני, שאחד מהגורמים המאחדים בקשרנו היה ההתרחקות מהגרעין המשפחתי נושלנו במהרה מניכורנו. אלכוהול, סמים והמון מוסיקה שהתחלפה לסירוגין בין הדורות. שמה לראשונה נתקלתי במוסיקת מועדונים שקיבלה תשואות בוז לא קטנות מקרב בני גילי שגדלו על רוק שנות ה-60 וה-70. חילוקי הדעות היו מסתיימים כשהגיע תורם של להיטי המבוגרים, משנות ה-40 וה-50. או אז רובדו הקולות למקהלה אחת שרה ומתנדנדת.
הגענו לתאילנד באמצע ינואר. החום הטרופי עטף אותנו והרגשנו בבית. ב- 19 בינואר, קבענו לאכול עם שני זוגות לחגוג את ירידתנו לאיים למחרת. זוג אחד לא הגיע. דאגנו קצת והלכו למלונם לראות מה קורה איתם. על דלת חדרם היה תלוי שלט לא להפריע בכתב ידם ובאותיות גדולות וחדות. בצד סולסל בעדינות בצבע סגול המשפט מדיטציה קורית. חזרנו לבדוק אותם לאחר הארוחה. התברר שלא מכבר נודע להם שהגורו שלהם מת. מאז הם שרו בבלבול, נעים בין הבעות צער של מחשבתם היהודית הישנה ושמחה מתבקשת על פי אמונתם החדשה. משפטיהם תובלו באמיתות על הגורו שלעולם לא חי ולכן לעולם לא ימות, על שחרור מכבלי החומר. הם תיארו בפנינו את הפסטיבל הענק שקורה ברגעים אלו באשרם שלו בפונה, גן-עדן של אנשים ערומים מתחת לחלוקים בצבע בורדו  שבוכים וצוחקים. ט"ו ואני הבטנו אחת על האחר והנהנו. סימנו לנו בראש את האשראם כיעד שווה. למחרת ירדנו לאיים.  על המעבורת נפגשנו עם א'. הוא ישב על הסיפון, לונגי לגופו וגירבץ ללא בושה כשלידו ערימת ספרוני פילוסופיה של האוניברסיטה המשודרת. התיישבתי על הספסל לצידו עם "שארית היום", הספר שקניתי בעצירה בניו-יורק כמתנת פרידה, הבטתי בבוז קל בספר והתחלתי שיחה, צעד נדיר שיתכן כי הושפע מניסיונו של הגיבור לנהל שיחת חולין כדרך להשביע את רצון אדונו החדש. בדיעבד, התחלתי את השיחה כי לא' היתה אנרגיה ויציבות כשל אבי ללא הצד המאיים. להבדיל ממר סטיבנס, משרת בשם הגאווה, אגיע בקרוב להחלטה שמשמעותה המעשית חציית גבולות כבוד עצמי וכיבוד חוקי אב. ט"ו הצטרפה אלינו. הם בחנו זה את זאת בחשדנות. חוש האף של שניהם לא טעה. לפני שהוחלפה מילה הם זיהו  את המוצא העיראקי. שניהם, הסתבר, נזהרו שלא להתערבב יתר על המידה עם עדתם. שם, על סיפון המעבורת, סופסוף קיבלתי הסבר מיד ראשונה משני הצדדים מהי אפליה מתקנת. א' שכינה את ט"ו "סולטאנה", הסביר מדוע הוא לעולם לא ייתפס עם נשים מזרחיות. ט"ו הגיעה לאותה מסקנה עם זכרים מזרחיים. לאחר דיון פתיחת היכרותנו ירדנו לחוף. התמקמנו בבקתות קש שמוקמו ברווחה מול הים. יצאתי לסיבוב התמקמות, כשמאחת הבקתות פנה אלי בעברית קול ידידותי מתוך ערסל ושאל "רוצה?" לא ידעתי למה הוא התכוון בדיוק, הערכתי בערך. ללא הקדמות הוא הושיט לי באנג מקוקוס, שעל הכנתו הוא עמל יומיים וזה עתה הוא סיים הכנתו. הניסיון שלי במריחואנה הוגבל לסיגריות מגולגלות. לא בדיוק ידעתי מה לעשות. "מה אתה אומר? בתול נפל עלינו,תיסלם, הנה תיראה" ושאף. לאחר מספר שניות הוא התחיל לנשוף ולדבר, העשן יוצא לא מפסיק לצאת מהאף והפה. "סוחב מצוין. הקודם לא היה טוב, אתה רואה?" המרפסת הקטנה שלו היתה עמוסה בכלי עבודה. בוא, אני אעשה לך ראש קטן". שלוש שעות אחרי הראש הקטן התעוררתי כשהגלים מלחכים את רגלי, חום היום התפזר ומולי, כחמישים מטר ממני יושבים בשורה על כסאות נוח אל מול השמש כחמשה עשר נופשים ונופשות בינם א' וט"ו ואיש הקוקוס. נעתי בעצלתיים אל תוך החול, מתחפר, מגרד עם גופי. נעים לי נעים. נתתי למחשבות לשחזר את מה שאירע לי מהמרפסת עד הצלילה לחול, ומה שאני זוכר מבנגקוק וליברפול. מוחי סירב להמשיך אחורנית לניו-יורק או לוס אנג'לס, דילגתי שנים לפעם האחרונה שהייתי בחוף עם עצי קוקוס. ברזיל. אז היו המים הצלולים וקשאסה מהבוקר אתנחתא בין מסע טבע אתגרי. תכין עצמך, אמרתי ואספתי עצמי למצב עמידה. "נו," אמר לי איש הקוקוס, "אהבת את היצירה שלי, רוצה?" והושיט לי את הבאנג מקוקוס "אבל תראה, עשיתי פה חור, עכשיו זה ממש טורבו" הבטתי על א' וט"ו. היה לי כל כך הרבה מה להגיד, רק שלא ידעתי איפה
 להתחיל. השתהיתי קלות. "יאללה חביבי לא להפסיק ת'זרם" במבטא תימני כבד שמעתי מישהו מהקצה. רגע רגע זה בעצם היתה הכוונה של השיר. אוי...
למחרת בבוקר, התייצבתי בבוקר לסדנה להכנת באנג. איש הקוקוס היה בן גילי, מעשן מגיל 17 שבא לנוח משנתיים עבודה בתחנת דלק באוסטרליה. בצהריים כבר הצהרתי שמעכשיו אחיה  אני רק שאפשר לעשן כל היום בזול. בערב היתה מסיבת ירח מלא. הייתי לחוץ לקחת טריפ פעם ראשונה. איש הקוקוס אמר שנגמרו הקרטונים אבל שפכו לו על נייר רגיל ונתן לי רבע דף A4 עם כתם עליו. הכנסתי לפה בתאווה. השעה היתה עשר בלילה. כעבור זמן קצר התחלתי להזיע, הרגשתי צורך להקיא את ארוחות המנצ"ס של היומיים האחרונים. דבר לא יצא.  חזרתי לאזור המסיבה. האדם הראשון שעברתי לצידו, הפחיד אותי, זזתי הציד ופיניתי לו את הדרך וכך הוא שאחריו ואחריו. חוץ מט"ו וא' פחדתי מכולם. המילה פחד מתארת כיווץ חזק בגוף שסוגר את הנשימה וגורם לתחושת חנק. כשהתבודדתי פחדתי שהטריפ יתפוס אותי ולא ייגמר לעולם. היחידים שלא פחדתי לידם היו  א' וט"ו, אבל איתם היה תסכול שהם לא מבינים אותי, שהם רק אומרים לי שזה יעבור ומה אם הם לא מבינים? כעבור שעתיים הגוף התחיל לשחרר צואה, קיא ושתן. מצאתי עצמי מתבוסס בשלולית של הפרשות, נרגע מהכיווצים, נח לתוך החמימות של הנוזלים שבגדי היו ספוגים. כשהזריחה עלתה הרגשתי שניצלתי.  א' וט"ו שהשגיחו עלי מרחוק לקחו אותי לחדר שעד כה סירבתי להגיע אליו, מסיבות שאותן בזמן הטריפ לא רציתי לפרט ולאחריו – לא זכרתי. התקלחתי וישבתי במרפסת, מביט על היום שעולה. גופי רעד אבל הסיבוב הבלתי נלאה  של מחשבותיי שינה מהירויות. איש הקוקוס בא, שאל מה העניינים, בלילה הוא היה עבורי בקבוצת החשודים המיידים להזיק לי. "אל תדאג, זה קורה לכולם". כולם זה לא אני חשבתי לעצמי. אני לא חוזר לארצות הברית עד שאני מברר מה בדיוק קרה שם. כבר היה לי ניסיון בשביל להניח שעלול לקחת לי יותר זמן מהממוצע בעיכול החומר. כעבור כמה ימים, שטתי לקוסאמוי. כבר בדרום אמריקה גיליתי שחנויות ספרים משומשים באזורים של מטיילים הם תיבת קסמים. חזרתי עם חמישה ספרים של הלדוס האקסלי. בעל החנות המליץ שאתחיל בחקירתי עם מי שסיים את חייו וייסוריי סרטן הגרון שלו בזריקה של  100 מ"ל LSD. הוא צדק כמובן. מהטריפ הרע השתנה הטיול. לא היה לי היסוס שמא עלי לשנות הצהרתי הילדותית מלפני כמה ימים. הייתי נחוש לפסוע בדרך הסמים הזמינים רק שבמקום להסתפק במרדף אחר הנאת החושים הפרטית ראיתי אותם כמשקפיים לעולם חדש ונפלא.



פרק ט'; 27-24; חניה הרחק מAלדין, Bמבי וCפטיין הוק

מיד לאחר הפירוד החלה זליגתנו לזוגיות ערב. ט"ו קנתה לי את הפוסטר של ג'וי דיויז'ן LOVE WILL KEEP AS  APART. תליתי אותו במרתף בברוקלין להרתיע את בעל הבית החרדי מלהכנס. ניו יורק כיבסה לי את תובנות מיקוד וצמיחה אישית של לפני הטיול עם הנרפה והחולם של לפני הצבא. התוצאה הייתה סטודנט באוניברסיטה משנית לקולנוע, תלמיד חרוץ לפרופ' ברברה לימינג שכישפה אותי בסיפוריה על אורסון וולס. ברברה התלהבה מהמראה המסתורי, קוראת כדור בדולח במיני שחור, שהקרינה ט"ו. היא חשבה שט"ו דומה לריטה היווארת' שאת הביוגרפיה שלה היא השלימה באותם שנים. היא והחיים סביבי עודדו אותי לחזור לזוגיות. הייתי קל לשכנוע אבל לא רציתי שכישלוני כרווק יהיה המניע. העדפתי להמתין, לסבול לבד עם ספרים בברוקלין ולקנא בעולם החם שהיא יצרה סביבה בקלי-קלות בקווינס.  חזרנו לגור ביחד במנהטן שם אשררתי את מה שיודע  מי שאין לו בעיה להיות רגל פה רגל שם: נעים להיות תייר בארץ, קל ונוח להעלם בחו"ל. בארץ נפגשתי לראשונה עם משפחתה של ט"ו; מהר מאוד הורעפו עלי צלחות של אוכל, אחיה וקרובי משפחה נוספים באו לראות את הלא בדיוק בן זוגה של הבת היחידה. הפגישה האירה את ט"ו מזווית שלא הכרתי והסירה ממני את ערימת הפחדים הדמיוניים שבניתי על מערכת יחסינו. המחבר בנינו בלט על רקע משפחותינו: זכר חולם/נקבה מעשית, הורים ילידי ישראל/חו"ל, אח קטן/אחות גדולה. את הכוח שלנו ביחד לשרוד. החלטתי להפסיק להתעסק בשאלה מה היא מוצאת בבן אדם הקופסתי שחזרתי להיות. בניתי לי שוב חממת קריאה. הפעם באנגלית. אז  בית ספר/הורים/תנועת נוער היו משקל נגד למילים הכתובות, עתה העמדתי על כף המאזניים הנגדית לקריאה את האוניברסיטה/עבודה ורחם חמים. עם מילונים בגדלים שונים טסתי עם הניו-יורק טיימס/ווילג' וויס מעל מה שלא פקפקתי לרגע, מרכז העולם, ניו-יורק. ט"ו נגלתה לי שוב כבת זוג מעולה לטיול בעיר כשמניחים את הספר מהידיים. מעיניה נשקף מבט משועשע על העולם. היא ראתה שקוף את מאבק ההישרדות הכלכלי ולא נתנה לכסף לדרוך עליה. שמרה על עין פקוחה לפער בין השאיפות למציאות והייתה חברה תומכת, לא רק לי אלא גם לאלו שלחץ העיר איים להכריע. בזכותה יכולתי להתייחס להווה בניו-יורק כמגרש הרהורים
כשני ילדים סקרנים עקבנו אחר הזוגות שסביבנו. את שנינו איחד הרצון שיחסינו לא יראו/ישמעו כמוהם. כיוון ששנינו היינו בטוחים שיחסינו לא כשל הורינו לא בדקנו אז את המערכת בינינו. בשיחת וידוי, מספר שנים מאוחר יותר, התברר שבחיינו השיתופיים שנינו חרגנו מהזוגיות שלנו מספר פעמים זהה. היא הופתעה מהמספר-  שש, לא אופייני לתשוקתי העצלה. גם אני לרגע הופתעתי מבחירותיה. ברירת הציידת מול לקט המזדמנות היא ההגדרה שמסכמת את ההבדלים בבחירותינו. עם אף אחד או אחת לא היה רצון או צורך עז שעלול היה לסכן את הנוחות בהתמודדות עם השאלה. שנינו העדפנו ללכת שיכורים קלות, יד ביד בסנטרל פארק מבסוטים מעצמנו מאשר להטריד את עצמנו באי- הנוחות הרגשית שעלולה להתעורר. היינו מצוינים בהשתנה, כיסוי העקבות והמשך תזוזה משנתקע  שנתקע בעלילת רומן רומנטית כמו שיכולנו לשמוע באופן מילולי מבעד לקירות. הבניין ברחוב 2 שגרנו בו היה בן ארבע קומות ללא מעלית. כל קומה חולקה לשש דירות קטנות. בעל הבניין, אירי גבוה בן 40 מסטייטן-איילנד ניהל אותו לאחר שאביו נהרג בידי אחד מהדיירים. הוא עשה עתה כמיטב יכולתו  למקסם בטיחותו בבחירת דייריו. בשבילו היינו אנו, זוג מהגרים שקטים, זוג משמיים שקט ומשלם בזמן, שילוב נדיר, כך הסתבר. מדי שבוע היתה מוזמנת ניידת כשאחד הניצים, או שכן שלא היה מוכן לסבול מריבה בחמש בבוקר. בעל הבניין סינן פורטוריקאיים מטעמי בטיחות וחד-מיניים מפחד מגיפת האיידס וקיבל רק זוגות סטרייטים, לבנים אמריקאים. בסוף נעוריהם, תחילת שנות ה-30, עם קצת ותק בעיר ושהונעו מהרצון לעשות את זה בתפוח הגדול מוכפל בחשש לחזור לשיממון הפרברים. בסוף תקופתנו בניו-יורק היה הקולות מהמסדרון כמסך טלוויזיה בחדר הסמוך. לא התכווצנו מפוחדים או התחבטנו אם להזמין ניידת. התרגלנו לזעקות, צרחות, השלכת חפצים,  הכרנו את הנפשות הפועלות בשביל לצחקק, להיאנח ביגיעה ולהסתובב על יצוענו.  לא רק ה"גויים" היו לנו תמרורי אזהרה. זוגות מהגרים ישראלים בגילנו נחלקו לאלו ששקיעתם בחלום האמריקני פלטה אותם ממנהטן לטובת הרחבת משפחה ואלו שמאותה סיבה בחרו לחזור לארץ. התגאינו שאנחנו בשלישיה עם העיר כשהגיעה אלי הצעת עבודה, שמשמעותה היה לעבור עם תום לימודי ללוס אנג'לס. חגגנו את מכירת עקרונותיי בנסיעה לדיסניוורלד, לפגוש חברות של ט"ו מליברפול שעבדו שם ולנסות אקסטזי, הסם החדש והמדובר בשוק. בלענו את הכדורים בכניסה לאתר. בזכות ניסיוננו בפטריות, קקטוסים וטעימות ירוקות פה ושם  הצלחנו באהבה לעבור בין כל המתקנים,  לשחזר מקום המכונית במגרש החניה הענק. הרחק מאלדין, במבי וCפטיין הוק, ולהשתרע בג'אקוזי של המלון. חווית האקסטה במיאמי טלטלה לאורך תקופה.  טסתי ללוס אנג'לס כשהשפעת הסם על הקול הפנימי והחיצוני לא מתפוגגים. הקולות מבחוץ, בליל הרעשים האנושיים והלא- אנושיים התעמעמו והתהדהדו ועתה, כהרמוניית כלי נשיפה עיטרו את קולי הפנימי. הוא, הקול,התעבה והתעצם בראשי ולפעמים אף זימר תווים בודדים, מדגיש, מרכך מלווה או מתעמת. הריב יצרי בעולם המקומונים הלוס-אנג'לסי נבחש ברשמי עבר כעיתונאי נוער וסרטי עיתונות דגש על "האזרח קיין" מוער צמוד לפס קול שלא השתתק. פס הקול עזר לי לדחות את כתיבתי עד הדדליין ואז לדחוס בכמה שפחות שעות כמה שיותר מילים. כמו מקצוען. הפס קול הפך אותי לידידותי, חברותי, אוהב ג'ין וטוניק ונסיעות ארוכות במכוניתי החדשה. בגלל זה לא הבנתי את הנפילה לבכי ללא הפסקה לאחר שצפיתי בקומדיה הבריטית "שירלי ולנטיין". הבכי לא נפסק בנסיעה חזרה מבית הקולנוע, האלכוהול שינה את איכותו, במיטה נרטבה הכרית. על מה, לעזאזל. שני חשודים מיידים. הראשון- גיבורת הסרט שפותחת דף חדש הזכירה לי את לואיז, שאיתן התראינו במיאמי. זכרתי שקינאתי בה על שהן החליטו לעזוב הכול והמשיך לטייל. השני-אירוע חגיגי יום קודם בקהילה היהודית אליו הוזמן סטיבן שפילברג. במהלך הארוחה לא התאפקתי והצטרפתי לתור מבקשי חתימה. הגשתי לו את ההזמנה. הוא לקח אותה ובחביבות חייך אלי כשלפתע הופיע מעליו בלון-באנגלית/בעברית EIN LECHA MA LAASOT, IDIOT?, קולי הפנימי צורח את המילים. חטפתי את ההזמנה עם החתימה והסתלקתי לבר המשקאות. אייה זה כאב. למחרת, ביום כל הקדושים ראיתי את הסרט. בדרך עברתי אצל מינה שבאה ללוס אנג'לס להגשים את חלום הדוקטוראט שלה. מקצוענית בכתיבה ובלעיסת מסטיק תוך כדי עישון, מהראשונות שחשו את סגירת העיתון "דבר", היא חנכה אותי. "עזוב, הכול מהאקסטה. נפילה. ככה זה..היה לך מזל שלא קרה קודם" היא אמרה. והקטע של ספילברג? "נו מה? הוא צודק, אז סימן שאלה שלוש נקודות מה אתה רוצה? נכון לכולם. מצב ידוע כהחיים.כותרת" . נסער מבכי, מתחושת חדלות-חווית חרדה קצרה ובלתי נשלטת שהמחשבות מעגל מושלם סיבוב משחרר הגוף להבת דמעות-הגעתי הביתה והתקשרתי לט"ו. מינה אומרת שזאת נפילה של האקסטה ושאגיד תודה שאין לי חריקות שיניים, גנחתי לט"ו,  תודה אבל למה מחיים של עקרת בית מליברפול, אני מוקף זוועות בלי העלאק הפיאנדינג. "לואיסה מליברפול, היא אומרת שזה איום ונורא " ענתה ט"ו "חוץ מבכריסמס כי כל השכונה משפחה, ככה היא אומרת, היא התקשרה אתמול שהיא נוסעת ממיאמי באמצע דצמבר, הזמינה אותנו, רוצה?" "איזה ליברפול, איזה כריסמס, אני תקוע פה עם סקופים על כתובות נאצה בבית כנסת". "עזוב, אתה סובל, גמרת ללמוד, לי נשאר עוד חודש, בוא ניסע אני כבר לא יכולה עם הקור הזה. יש לנו כסף".  "יש לנו כסף?", " תתפלא, יש. עשרת אלפים דולר+הנוסע
קולה ניחם ובטח, צפיחית ששלפה אותי מטעימונת נפילת הסם בגמר התמצותו. הגשתי הודעת התפטרות. בחודש האחרון בלוס אנג'לס, נמחק הקול הפנימי לטובת סקופים מקומיים שאחריהם רדפתי בלהיטות שהחשידה אפילו את המו"ל. יום לפני סילבסטר 89, טסתי לניו-יורק, נפגשתי עם ט"ו בשדה התעופה ויצאנו מערבה למזרח


פרק ח'; 24-21; אהבה במוצ'ילה

מוכן ליציקה הצטרפתי לסדנת "EST" למודעות והתפתחות האישית. שלוש מאות איש בחדר מכווצים ומשחררים רגשותיהם לתבניות חדשות. ה NBAשל אדם ברוך, קולנוע אמריקאי חדש הביאו את הקדימונים והנה הדבר האמיתי. תובנות ששנים צריך לקרוא אותן נחתו כגשם, התלבשו עלי כמדי האזרחות שאוכל בקרוב ללבוש. מסוף הסופ"ש הראשון השקפתי מפסגת העולם כאזרח מודע. בסופה הציעו מארגני הסדנה השתלמויות-ערב כאמצעי מניעה לגלישה במדרון החיים-לא-ממוקדי-מטרה של לפני שבועיים. התלבטתי בין מיני-סדנה לטפל במערכת יחסי עם כסף או הדבר הזה עם הציצים. בחרתי באפשרות הראשונה. קודם נראה אותי בקוס שלהן משם נמשיך, אמרתי לעצמי. קבעתי להיפגש עם אחת מעוזרות הסדנה, שיער אסוף, חליפת תכלת, שאיתה החלפתי מבטים מרומזים ונגיעות קלות. ותיקים בארגון השקיפו על העולם מפסגה יותר גבוהה, רציתי הצצה מקרוב לאן מועדות פני. הותיקה פתחה את הדלת בחלוק בלוי והזמינה אותי לשבת עימה במטבח קטן בדירת הקרקע. דלת המטבח היתה פתוחה ושלושה חתולים נעו בין הפנים והחוץ. היא חלקה עימם שתי קופסאות של סרדינים בשמן צמחי מקופסה. את שלה היא שמה על קרקרים "פרומין" מרובעים יבשים. הקרקרים והסרדינים נכנסו בזה אחר זה לפיה, החתולים יללו, אין סיכוי שאשמור זכר בתולי עטוף בקרקר חום בהיר. אחד ממשפטי המפתח בסדנה הוא "מה שעוצר אותך בEST הוא שעוצר אותך בחיים", הרהרתי בעגמומיות לרגע והתעשתי: אם אין שמחה אין מודעות. הצטרפתי אליה לעוגה שאימא שלה אפתה, עזבתי לאחר נס קפה. ניצלתי. שבוע לאחר מכן השתחררתי מצה"ל. הצטרפתי לקורס ערב "שקרים על כסף". הגדרתי את מטרותיי בדף שחולק לנו. לא רציתי להיות עשיר רק שיהיה לי מספיק לסבוב מוצ'ילרי יותר ארוך מהבחור שגנב לי את י"ב. המדריכה טענה שמדובר בדוגמה להצטנעות גאוותנית, הקטנת שאיפות ודחיית סיפוקים. היא ביקשה ממני לרכוש לעצמי עכשיו משהו שאני נורא רוצה. רציתי מכונת גזר. השאלה- למה שאקנה אם אני עוד מעט נוסע מרחיקה אותי מהכאן ועכשיו היא הסבירה לי. ברחוב אלנבי, מחזיק רכישתי החדשה פגשתי את י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". סטודנטית לפסיכולוגיה, יין ומצעי סאטן שבדיוק הגיעו מאמריקה היא טפלה בי כמו שעד אז לא ידעתי שאני אוהב. התביישתי להודות בבתולי. למודעות החדשה שלי היתה גאווה. את שלושת החודשים הבאים ביליתי בסדרת פגישות דו-שבועיות בחברתה בקלילות שהפתיעה אותי כל פעם שהיא פתחה את הדלת. ללא דרמות זרמנו למיטה, הזדיינו בחיבה, נפרדנו בבוקר, היא ללימודיה ואני לאחת משתי עבודותיי: רוחץ מכוניות בתעשייה האווירית בימי חול, שומר סופ"ש במלטשות יהלומים.
נפגשתי עם י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". שלא התרשמה ממודעותי החדשה  וטענה שמדובר בשטיפת מוח ולפי העיתון- סוג של כת. בהיסוס לא אופייני היא שאלה אם ארצה להיות בן זוגה המוצ'ילרי בעוד מספר חודשים לאחר שהיא תסיים שרותה הצבאי.  בקשתה החמיאה לי. אהבתי את נחרצותה ואת הדו-קרב שהיא ערכה עם כל הבנים. הייתי לה ברירה נוחה לטיול המדוקדק שהיא תכננה לערוך לפני תחילת לימודיה. היססתי לגבי התאריך שהיא הציעה. "מה הבעיה עם התאריך?" שאלה י"ג במהירות, "אפשר להזיז בשבוע, עשרה ימים, רוצה עוד קפה?". עד שהקפה הגיע שקלתי  בין נאמנותי לדרכי החדשה, מכוונת מטרה ודרכי הישנה שאופיינה, גיליתי כאדם מודע, כלא יותר מאשר דחייה אחת גדולה של ביצוע תוכניות לטובת מרווחי זמן של קריאה ותכנון תוכניות. נשמתי עמוקות. י"ג הלכה לשירותים. היציאה מהארץ נקשרה כבלון לעברי ולתכנוני העתיד: י"ב והמוצ"ילר שלה באים לארץ, היא-להתגייס והוא-ללמוד משפטים. אפשר לנסות לכבוש לבבה? רעיונות לעסקים חדשים הופרחו ללא הרף בפי מנהלי המשמרות בחברת השמירה והניקיון, לא עדיף להתעשר ואז לטייל ומשם להמשיך להוליווד. אין בעיה, פלטתי כשהיא חזרה לשולחן. למודע כמוני אין בעיות, יש רק הזדמנויות. קדימה. ראשון בדצמבר מצוין בשבילי. "יופי, תכננתי מסלול, אני יודעת בדיוק.."
כעבור שבוע הייתי במונטווידאו עם הוריי, מגשים עכשיו חלום ללמוד ספרדית ומשחק נסיך מבוקש לבנות קהילת היהודים הקטנה. זנחתי את טבעונותי מהאסאדו הראשון אליו הוזמנתי. טקס אכילת הבשר פתח תיאבון לאוכל שלא ידעתי שקיים בתוכי. שיעורי ספרדית וצפייה יומיומית עם אימי בטלנובלות שיפרו לי את השפה. ידידותי ומלא בטחון מאז סדנת ההתפתחות האישית התחברתי עם בן סוחר מהקהילה המקומית שהציג אותי לשתי ידידותיו. עם י"ד, רזונת שחומה, שיער חלק  ושומה קטנטונת באמצע לחייה. שבוע לפני הגעתה, הודיעה לי י"ג שהיא מצרפת חברה למסענו המשותף. 
 ט"ו והיא  נפגשו באילת והתאים להן. האגביות שהיא סיפרה לי בשיחה טלפונית, החליקה על הצביטה שחשתי שלא התייעצה בי. בלעתי את גאוותי עם י"ד לצלילי ג'ורג' מייקל. שוב ושוב התנגן התקליט בבית או בקסטה במכונית רקע למיומנות העונג שנרכשה עם י"ב. נפעמתי מהפאסיביות הענוגה שלה ומדמעותיה ככול שהתקרב המועד שבו נאלץ להיפרד.
ממרחק, שותפותיי למסע נבלעו בתיקי הגב הענקיים. י"ג צהלה לעברי והציגה לפני את ט"ו. נעצתי מבט בנערה שחיוכה המרוחק היה מסתורי כקוראת כדור בדולח בקרקס נודד. מה זה?  ט"ו לא השתבצה לשום קטגוריה שהכרתי. עמד לי הזין עד כאב. י"ג לא התרשמה ממונטווידאו. היא הקציבה לעיר שלושה ימים, בעיקר לצורכי מנוחה מהטיסה המייגעת. לט"ו, כמוני, לא היה עניין לשבור לה מנהיגות. בבוקר יום ג' שטנו עם רחפת לבואנוס איירס. לעיר הוקצבו חמישה ימים. הייתי חסר אונים מול הזקפה העזה כול פעם שהתקרבתי לט"ו. נזכרתי בכאבי ביצים שהחרמנים לא הפסיקו לדבר עליהם בצבא. היה לי ניסיון בדחיית סיפוקים, עיכוב תוכניות, שתיקה אילמת למול אהבה, לא בתשוקה מכף רגל עד ראשי.  נשארנו מעל המתוכנן בבואנוס איירס. תוכניותיה של י"ג השתבשו בגלל שביתה ששיתקה את העיר. ט"ו ואני שיתפנו פעולה בכיבוד היקיצה הטבעית ובהורדת קצב הטיול. כילדים קטנים נתנו לי"ג להוביל את העניינים.  המשכנו ללכת אחריה בצעדים מדודים, התיידדנו בלי לדבר או לשגר רמזים כלשהם. כעבור שבוע לקחנו אוטובוס לתחנת דלק הכי דרומית בעיר ומשם תפסנו טרמפ עם משאית להובלת מכוניות. י"ג ישבה עם הנהג מקדימה ט"ו ואני במכונית פורד לבנה בקומה השנייה של המשאית הענקית אותה. דקות לאחר שהנהג החל לנסוע גמרתי לה ביד. אחר כך סידרנו את המכונית והפכנו אותה למאורת שפנים. 700 ק"מ, יומיים וחצי של נסיעה מטלטלת עד יעדנו הבא, שמורת פינגווינים בחצי האי ולדז הרפינו רק שהנהג עצר לנוח מהנסיעה בכביש המצולק. לא סיפרנו  לי"ג. מאותו חסם שבזכותו יכולנו להסתיר תשוקתנו היוקדת- הדדית ממבט ראשון גם לה, כך הסתבר- הגברנו תשוקתנו בהסתרה ממנה. שבנו והכפלנו ריגושנו כשנדבקנו בתחרות זיון במקומות ציבוריים שעליה סיפרו לנו זוג סקנדינביים בארץ האש. ט"ו ניחנה בראש מתמטי והיגיון בריא, היא העדיפה לבהות, להקשיב, להשתזף, ולשמחתי הרבה- להזדיין. עיראקית שמעדיפה אשכנזיים הייתי לה וודי אלן, צבר בלי משקפיים. היא  שידרה קרירות של שולטאנה וחיוך עצל. רגליה החטובות, קצרות יחסית לגופה החזיקו פלג גוף עליון ארוך, בטן סגלגלה ושדיים דשנים. פנים ארוכות עם סגלגלות מסוימת  מתחת לשיער ארוך נעים למגע. כשהגענו לסנטיאגו צ'ילה, משם לפי התוכנית היינו אמורים לקחת אוטובוס למפלי האיגוואייסו ולהמשיך לברזיל התוודינו לי"ג על מעללינו מאחורי גבה. בפה פעור, פניה משתנות מהלם לעלבון, תגובתה הראשונה היתה "אני לא מאמינה.. איתו?" עליה היא חזרה מספר פעמים ואז ביקשה מאיתנו לעוף לה מהעיניים. קנינו "לונלי פלאנט" ובהתייעצות עם ספר המטיילים בשגרירות ירדנו לאי דייגים קטן לחגוג ירח דבש עד שמזג האוויר התקרר. עלינו לברזיל ובדרך עברנו את אירוע המריבה הראשון. ט"ו נעלבה מעודף תשומת לב שנתתי לאחת הנוסעות והסתגרה לשתיקה. נעלב משתיקתה, התנקמתי עשרה ימים מאוחר יותר בשתיקה כועסת משלי בריו דה ז'נרו לזכר אהבת נעוריי שלפי מה ששמעתי נפרדה מהחבר שלה. שנינו לא היינו אנשי מדון, ריבנו המועטים היו קצרים ונגמרו בזיונים סוערים. גם מעולם לא דיברנו או ניתחנו את הסיבה למריבה, הדחקנו והמשכנו הלאה. לה ולי הייתה זאת חברות רצינית ראשונה, מגע יומיומי רציף עם מישהו חדש. היה לנו נוח איש בחברת רעהו. שנה מהיכרותנו, עם מאה דולר בארנקנו המשותף, נחתנו בניו-יורק.


יום שבת, 19 באפריל 2014

פרק ז'; 18-21; כל הזין בגולני

שלושה ימים לאחר תחילת טירונות "גולני", בדרך ליציאה הראשונה הביתה עם "גליל" ארוך, משומן ונקי  לאחר מסע קבלת נשק קצר שהתארך עד הבוקר שונענו לבוקר חינוך במוזיאון ההתיישבות בעין חרוד. נחירות החיילים החלו עם תחילת ההרצאה של קשישה חיונית בת 80. נמרצותה לא יכלה למנוע מעינינו להיעצם. הטירונים והמפקדים ניקרו עם ראשם, לפתע נשמע בוווווום חזק. שקט, צעקות, כסאות נופלים של אנשים מנסים להימלט במהירות. קמתי בשוויון נפש מכיסאי, אוזני מצלצלות, בנסותם להימלט. חיפשתי על גופי, הבטתי על מדי אלף החדשים שלי. הם היו נקיים. תודה לאל חשבתי, לא עוד מסדר שאכשל בו. כתם התפשט במכפלת ליד הנעל המצוחצחת, שם הם לא יראו חשבתי ולא התכופפתי לבדוק. רק אז הסתכלתי סביבי. שני מטרים ממני שכב חייל כשראשו מפוצלח. כעבור מספר שניות הוא הוקף במפקדים. לא היה לי מה לעשות שם. יצאתי. גלי ההיסטריה ביצרו אדישותי. הרגשתי נוח, מנותק ומשוחרר מהמתח שהצטבר בשבוע הראשון שלי בצבא. התיישבתי  בצל אחד משלושת הברושים שניטעו לזכר שלושת דורות חיילי משפחת שטורמן שנפלו בקרבות צה"ל. סביבי טרטרו מכשירי קשר פקודות, חיילי הפלוגה התגודדו בקבוצות קטנות, ניסו לזכור אם הם מכירים את החייל עם החור בראש, להשוות מיקומים ולהעלות השערות. האמבולנס הגיע והרב"ט התחיל להריץ אותנו מסביב לעץ. המ"פ עצר אותו כדי שלא נלכלך את מדי האלף. המג"ד היה בדרך. הועמדנו למסדר, ספרו אותנו ושוחררנו לשבת ביחד תחת העץ. חיכינו כבר לצאת הביתה. התנהל ויכוח אם טעותו הקטלנית של הטירון- פרק מחסנית בעזרת הנשק, שכח כדור במכנס והשאיר נצרה פתוחה- תשפיע על היציאה. טמנתי ראשי בספר, "מלכוד 22" שמרתי אותו במיוחד ליום הגיוס. מדי פעם הצצתי לכיוון המפקדים. המג"ד הגיע ודיבר איתם. מהכניסה לבסיס הטירונים שותקתי מפחד. החשיפה לצעקות, עונשים קבוצתיים אישיים, החשש שמא הפנים יסגירו מחשבות, פרץ צחוק יוביל לעונש אישי או גרוע יותר- קבוצתי. מפקד המחלקה, קיבוצניק עם סנטר ארוך שעליה צלקת, שני רבי הטוראים התימנים המתולתלים שנראו כתאומים והסמל האשכנזי מקריית חיים שנורא אהב קרטה, שלטו בי. מרזה חלוש עם נטיות אינטלקטואליות חושלתי להרחבת מידותיי. מוקמתי כחולייה תומכת בין ה"מורעלים" לנשברים, אלונקאי, עוזר "חניך תורן".  כשהגעתי הביתה, הלכתי לסרט אחה"צ בסינמטק,חזרתי הביתה לראות חדשות ולבדוק אם אמרו משהו בחדשות. לא אמרו כלום. נרדמתי מול הטלוויזיה. ישנתי כל היום למחרת ובערב הלכתי שוב לראות סרטים. לבד. לא בא לי לראות אף אחת מידידותיי, השלתי קשרים חברתיים. חברי החדשים מהצבא מודרו מהסופ"ש.  

באמצע השירות, חצי שנה לסיום מבצע "שלום הגליל" נסעתי כ"חייל בודד" לברזיל לבקר את הוריי. בבית המלון בריו דה ז'נארו חיכתה לנו משפחת שליחים נוספת. בשנייה שראיתי את הבת שלהם יוצאת מהמעלית התחיל פעמון ההתאהבות, חלוד משנות המתנה, לדנדן בחוזקה. בדיוק התחיל ניסוי רמקולים לקראת הקרנבל שיתחיל מחר. שנינו שמנו ידינו על אוזנינו וצחקנו. ברכי לא פקו, הלב שלי לא צנח. להיפך, הרגשתי יציב וחזק, רגלי משתרשות, מאפשר ללב שלי לקפץ ולהחליף מקום עם הלב שלה. י"ב חייכה אלי בפה מלא. חיוך רחב של ברוך בואך. לא ניסיתי לדבר. אתה מאוהב, קולי הפנימי צרח, תעשה משהו, לא אל תעשה, שנייה, בעצם  כן סיפרו לי בטלפון שיש להם בת נחמדה ו..ו..ו...ואז י"ב פנתה אלי והציגה עצמה בנון שלנטיות. נערה בת שבע עשרה, רומנטיקנית, אידיאליסטית, משועממת מבני דיפלומטים מפונקים גלשתי בטבעיות לתפקיד החייל שפשט את מדיו, הסיר כתר המנצח ובא לבחור מהמחוללות שיוצאות לקראתו. זה לזה היינו התגשמות פנטסיה, הוכחה שיש צדק אלוהי. סיפור האהבה התרחש לצלילי הסמבה, מוקפים נוצות בשלל צבעים, גשמי מים וזהבי נייר לסירוגין. הצטופפנו שלובי יד ברחובות, פרסומת מהלכת לנעורים ותיירות. לראשונה בחיי, המגע הפיסי, הדיבור והחלום התמזגו: שני צעירים בתולים, דחינו את טקס הביתוק לפגישתנו הבאה. מלא עזוז ואון חזרתי לארץ. הפז"מ עשה את שלו; לא צריך לעשות שכיבות סמיכה כדי לקבל ולשלוח מכתבים לאהובתי. דשדשתי שבע  בחרמונית במוצב בבופור, מלא בעצמי, שמרתי ושרתי לנוף ירוק, הייתי החייל היחידי שלא היה לחוץ לצאת הביתה.  כשרמזה אהובתי שהיא תגיע לארץ להתגייס שיניתי התנגדותי להליכה לקורס קצינים. התעשתי חזרה למידותיי ופרשתי באמצע. מפקד הקורס, גולנצ'יק בעצמו לא סלח לי וסירב להחזיר אותי לחטיבה. המתנתי לעונשי בקצח"ר, חייל לוקסוס, עם דירה-מכונית, לראשונה נבגד צבא כשהגיע מכתב ממנה שסיפר לי שהיא התאהבה במוצ'ילר ישראלי. קראתי את המכתב בשק"ם. ה"אגוזי" נתקע בגרוני והתחלתי להשתעל. המציאות התממשה לי באותיות על הדף. אין לי מציאות אחרת. השקמיסט שאל מה העניינים. לא עניתי. סביבתי האפירה, נעמדתי. הואטו הדופק ונשימתי. טריקת הדלת חיפשה דרך לצאת מהארון. התבוננתי בו, שמעתי את שאלתו, רציתי לענות לו אבל מאיפה אתחיל? יצאתי מהמחנה, הלכתי לאיטי למכונית שהמתינה שאכנס. המכונית נסעה לקו-אופ שלחה אותי להצטייד בשלושה בקבוקים: ערק עלית, סטוק 84 וליקר סברה והביאה אותי הביתה. שם התאבלתי על מר גורלי. כיוון שלא ידעתי לשתות אלכוהול נפל מסך השינה במהירות. נמנמתי ושתיתי לסירוגין אורג בחזרה בכישור שקרים גרסה שאוכל לחיות איתה. מגלה לראשונה את הנועם שבזניחת הרגלי הניקיון, ליוויתי בפרצים מוסיקאליים קיא וחמרמורות מהתקליטייה. לא הגבלתי מנעדי, בטנור הייתי "אשם" ובס ל "זין של אלוהים". לא פספסתי את להיטי השנה" כל נשימה שאת לוקחת" ו"לשרוף את הבית". לאחר חמישה ימים התפכחתי וחזרתי לקצח"ר. שבוע סערת החושים עם עצמי, נוטף שמאלץ ברגעי קסם הפיחו חיים בעתיד גם בלעדי אהובתי. דבר ראשון, נשבעתי לעצמי, אנקום הדחתי מהחטיבה. בעקבות כתבה במוסף שישי על הצלחת ניסוי "נערי רפול" שהתחיל עם גיוסי, דרשתי עם חזרתי לקצח"ר דרשתי  לסיים את שירותי ב"חוות השומר". חיברתי בין סוגיית נפקדותי בעיית ת"ש לרצוני העז. טקטיקת השגת היעד הייתה הפצצת קצין השלישות הצעיר, פז"מ ורקע סוציו-אקונומי נמוך ממני במידע על כישורי כבודד, גולנצ'יק מורעל, מסורב, ילד טוב אשכנזי וסגן נשיא לשעבר של "נוער לנוער".

בחווה, רווח לי. בסוף השירות נרגעתי לנחיתותי כ"לוחם" בין לובשי מדים שלא יכלו לקרוא מזקני המטופח וגופי החסון את הצ'וקומוקו מבפנים. הייתי במידותיי בשפה שהתרככה, שמה רסן לדיבור הזכרי. חזרתי להיות יעיל ומואיל לאחר הסערה הרגשית. היה זמן לחשוב ולתכנן כבני מחזורי את התוכניות של אחרי. הראשון ברשימה היה להיפטר מהגירוד בעור. לא סמכתי על אהובתי הבת זונה שתלך להזדיין שתצא מהנקבים שאצבעותיי פצרו. הרפואה הצבאית הוליכה אותי לניסוי מוזר להשפעה 24 כדורי אספירין ביום על התופעה. בבית חולים רמב"ם בחיפה סיפר לי מישהו על רופא טבעוני מאמירים. הפכתי לטבעוני. בפגישתי השנייה התייעצתי עם הרופא על המדיטציה הטרנסנדנטלית שאותה תרגלתי לסירוגין מגיל 17. לא הרפתה ממני השאלה- מה היה קורה לו לא מדטתי בזמן הטירונות?  אולי ההתבוננות, פעמיים ביום  18 דקות, השקיעה אותי באשליית החייל הקרבי. הוא דקר אותי במספר מקומות ואמר, "בוא אני אספר לך מה קרה לי בשנה האחרונה". תוך כדי שהוא מספר לי מה קרה לו במסגרת סדנת התפתחות ומודעות בשם "אסט" הוא התחיל לבכות. למזלי הייתי דקור ושכוב. מבוכתי הפכה ל"כן, אחד גדול כשהוא של אותי אם מעניין אותי להירשם.ידעתי שאני נרשם בהזדמנות הקרובה כמתנת פרידה לעצמי מצה"ל. לפגישת ההיכרות בתל-אביב הגעתי בהזדמנות הראשונה, לאחר שבוע עמוס התלבטויות. נודע לי שי"ב מגיעה במפתיע לביקור קצר. מרגע קבלת הידיעה, לא הפסקתי לחשוב עליה, השתוקקתי לראות אותה,. בויכוח שניהלתי עם עצמי לא היתה מניעה שניפגש אפילו לפגישה קצרה לפחות לסגור עניינים, מה יש, רק לדונה פלור יכולים להיות שני בעלים?  בפגישת ההיכרות לסדנת המודעות דיברו המנחים על הדברים שעוצרים אותנו להגיע למה שאנחנו רוצים. חסר סבלנות, שילמתי לסדנה והסתערתי על הטלפון הציבורי. לא היתה תשובה. נסעתי לקריות והמתנתי שם. צלצלתי שוב מטלפון ציבורי בקצה הרחוב. הפעם היא ענתה. נתתי לשירותי הצבאי לשמש עילה לדחיפות מפגשנו. הלילה. הבאתי בקבוק יין והיא כבר לא היתה הבתולה. פרשת האהבה למוצ'ילר, שבאותו זמן שהה בגלפגוס, ביגרה ועיגלה אותה. היו להם תוכניות משותפות. היא תלך לצבא והוא נרשם ללימודי משפטים. עדין יפיפייה  ומרגשת. הצחקתי אותה עד השטיח. לא האמנתי לשום אשליה בדרכנו. כשהיא אמרה שיש לה מחזור, היא מדממת ורגישה הסתפקתי בהוצאת הטמפון, ליקוקו וגירויה בעזרת שערות חזי. מכוסה כתמי דם חזרתי לבסיס בזריחה. 


יום שני, 14 באפריל 2014

פרק ו' 15-18 ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות

לתיכון נכנסתי ארבעה. ה' טענה שאני מלבן. את עצמה הגדירה כ"מרובעת": נשית, זעיר בורגנית ונודפת בושם מעודן. ה'  נעתרה לחיזוריו של כבר-בחור, גדול ממנה בשלוש שנים שהצליח לשבות את לב הוריה. כבר-בחור חשב כבגיר מודע לאחריותו ונכון היה לדאוג לבתם הבכורה-חרוצה-ציונים טובים ונטייה לדעתנות יתר. יציבה בגשר לבגרות שהונח תחתה, ה' מזגה  לשנינו ליקר "סברה" מבר הגלובוס החדש שזה עתה הוצב בסלונם. בעליזות צברית מהאלכוהול היא דנה בי, שאלה וענתה "זה לא שאתה באמת רוצה להתבגר ואו חס וחלילה שתהיה לך חברה רצינית. אתה תינוקי ומבולבל כמו אלו שאתה מתלהב מהם". עגמומי מסירובה להתחרמן, השלכה מעשית של זוגיותה החדשה, ה' חיברה בין חוסר שביעות רצונה המצטבר לשינוי תזונת קריאתי וחוסר יכולתי להביא חברה/ידידה ליציאה משותפת במכוניתו של החבר החדש. זליגתי מרומנים היסטוריים ואיין ראנד לספרות ישראלית ויודו- אמריקנית לא היטיבה עמי לדעתה. "החי, המת, הנכה והחרמן" היא כינתה את מציאותי בראש במרחב  "החי על המת"  פינת "לא שם זין". רפי ויונס שילבו עבר חלוצי, הווה מתוסכל ועתיד מעורפל. לא העזתי להגיד לה שאני מזמן מעליהם. רפי, שחרף נכותו מעמיד את הזין ויונס הלא מתפשר, מראה עקומה לחיי מגורדי-עור ויצירתיות תחת מחסה,  היו קורבניים מדי בשבילי. ברוח 101 ומיומנויות בהשראת "קרלוס-טרור בעל אלף הפרצופים"  התנתקתי מזקפת הבוקר ושתיים עשרה דקות בדיוק מצלצול השעון כבר הייתי בגימנסיה. מתנשף מריצה הבטתי ב"מאחרים", פניהם מופתעות-מתחננות-כועסות בצידו החיצוני של השער הכחול, הזעתי החוצה מנת שנאה יומית. לאחר ספירת עד 30 להסדרת נשימה, בהליכה מהדסת קלות לכיוון הכיתה, כשידי מפשפשת במכנסי  תחת חולצת דקרון אחידה ארגנתי את המזדקר לכיתה. במסדרון הריק לבד ממורות טרודות, מורים חמורי סבר מכבים את הסיגריה,  גדולי האומה על ובריסטולים בנושא-שליש על הקיר נכנסתי לתפקיד פעיל חברתי זוטר.
ביום הראשון לתיכון התאהבתי במבט ראשון בגרסה בוגרת ואדומת פנים לילדה הבלונדינית, אהובתי הסודית שנשארה בבית ספר היסודי. שוב השתתקתי. הפעם ידעתי שלא הגיל הוא סיבת אלמותי. להיפך, היה לי המון מה להגיד, לשמוע ולדעת עליה רק שלא הייתי מסוגל לפתוח את הפה. כיוון שהשלכתי עצמי בחדווה על דמויות וודי אלניות, לא הייתי מוטרד. שיבצתי את מאמצי לכבוש לבבה בסדר יומי העמוס. באהבה נהגתי כבשטחים אחרים בחיי; מסתפק בלהיות שם, ובאמונה העיוורת שמשהו. העברתי את קריאת הספרים מחדרי לספסלים ציבוריים בדרך לביתה והנהונים מחויכים. תודעת הריבון ישבה לי בקצה הזין ולא ראיתי בעיה בהיותה ב"מכבי צעיר". כולנו, האמנתי ללא עוררין משרתים את בני האור. דקויות השארתי לפעילים חברתיים קהי חשיבה. בלא הכי הרגשתי שימי ב"צופים" קצובים; הגעתי לקצה יכולתי עם מעשיותי הדלה במחנאות וסמכותי הרפה בהדרכת צעירים ממני. מה שהיה יכול להשאיר אותי הוא חברותא אך כזאת לא היתה לי. רתיעתי מדיבורי גסות, רמיזות על אוננות, תיאורי מזמוזים מדומיינים ודיוני ספורט אינסופיים גרמו לי אי-נוחות . חוט תום נעורים תפר את גופי, פקעת עצבים, שחוח-גב ורזה לביטחוני העצמי בחללית הפרטית שבניתי לי.
 סיבה אחת לכך היתה שביעותי המינית. הסתפקותי בפורקן והיכולת לקבל אותו בלילה מחלומות רטובים בלילה או בעזרת כמה שורות עידוד מהנרי ג'ימס, פיליפ רות ואריקה ג'ונג. ניסיתי להתענג ממגזינים, סרטי פורנו בבתי קולנוע אבל הם לא היו תחרות לקלאסיקות  ארוטיות מהמאה ה-17. פה ושם תפסה אותי בעלת יוזמה, הצמידה אותי לשפתיה ואפשרה לאצבעותיי, שידעו רק את המתח מאחיזת עט או גירוד העור להתרפות בתוך חזייתן או תחתוניהן. קל כנוצה, לא היו לי אותן רגשות אשם על תאוותי; אהבתי לראות את עיניהן נעצמות, שפתותיהן רוטטות. מגעים לוהטים שכאלו הזדמנו לי בשפע בתנועת הנוער החדשה שאליה ניתבתי את אזרחותי הטובה. דלת בנים, התנועה אפשרה למיעוט הזכרי לעמוד במרכז תשומת הלב. לאווירת עסקי השעשועים האמריקנית של הארגון התפתיתי מרגע כניסתי המהוססת למבואת "בני ברית" ברחוב קפלן. הזמינה אותי ח', אחראית המתנדבים במרכז קהילתי שאליו לא מכבר התנדבתי. נפגשנו שוב על האוטובוס לתל-אביב, אני בדרכי למסע קניות תקליטים בקו פאז-אלחוט, והיא-לוועידה חודשית של מועצת "נוער לנוער". עוד בפגישתנו הראשונה, שבוע קודם התבלבלתי ממנה. במקום להתלבט שעות ארוכות בבחירת התקליט והתחככות במביני העניין בעלי שיער ארוך ולבוש שחור, מיהרתי ללא מוכר הבטוח. שחומה, רזונת עם צמה עבותה, עיניים מבריקות הזדקרתי משמה ושם משפחתה הלקוח מאלף לילה ולילה. גדולה ממני בשלוש שנים, חבר קבוע ובעלת מחויבות חברתית כה סוחפת שאילצה  אותי לנשוך את זרתי בניסיון לשכך את המזדקר. בשנה שהתחלף השלטון ויצא תקליטו של שכן וגיבור המתנ"ס זוהר ארגוב, באה לי המשיכה לצבע העור כהפתעה מוחלטת. מאיפה זה בא לי? חשבתי לאחר שנחלצתי משם; דיאנה רוס, שושנה דמארי, המשרתת ב"חלף עם הרוח" עברתי על פני דמויות כהות בחיי מנסה להסביר את הרצון העז לגעת בה. היום אני יודע שבעוד אחד מהיפוכי התפקידים נפלאים שהחיים בשכל מזמנים, נמשכתי למגע ולצבע העור הכהה של אבי דרך ה"אחר" הנשי. בפועל, ח' השכיחה ממני את התאהבותי בבלונדינית אדומת הפנים. שבתי למצב ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות, עיני בולשות כבר אחרי כל הצבעים. לא היו הרבה כהות גם בתנועת הנוער החדשה ואלו שהיו, בהסתברות מטרידה תבעו ממני לשחק את תפקיד הגבר ולקחת יוזמה. לא היה מצב. גם ככה היו לי קשיים עם י' הג'ינג'ית מתולתלת מאנגליה שהכרתי במשלחת לארה"ב, התאהבה בי ושבה לבקר בישראל. היא אהבה למצוץ. למה שמישהו ירצה לעשות זאת תהיתי. היתרון היחידי לפעולת המציצה מבחינתי היה השהיית הגמירה, העונג באי השבעת הרצון. כפרס על עבודתי הקהילתית וכאות הוקרה על תחכומי נשלחתי פעמיים לארה"ב להיות עם שטופי עונג מוצצים ונמצצים. עדכנתי ללא הרף את סיפורי המומצא והתבצרתי לתוך צורה של חכמולוג חלש אופי. משנה לשנה בתיכון שוחחתי פחות ופחות. באמצע התיכון עברה משפחתי לחיפה. למשרתי החברתית נוספו שעות תעבורה ציבורית כגלולות הרגעה למתחים שרק גופי הרגיש. אף אדום מנוזל תמידית, נשימתי שטחית וחורקת התבצרתי ברעיונות, מוזיקה קצת אחרת וסרטים לקהל מצומצם שהולכים לראות לבד. לא הרגשתי בודד, מנותק או מנוכר. להיפך. נעים הליכות ולבד בהפסקות בית הספר נעים הליכות הייתי נכון לאהוב כל ברייה על קו 24 ובקרון הרכבת. בר מזל, שנחסך ממנו מסע חיפוש אישי רצוף משברים חשתי האדם הנכון במקום הנכון לשרת כדובר ועורך עיתון הארגון. מדי שבועיים, בעזרת שעווניות ורודות מתיקוני הגהה רבים שוכפל ידיעון התנועה, מלא בתשובות קיומיות ואמונה בהתעוררות האדם. האמנתי לכל מילה.


פרק ה' 12-15 ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה

הצלבת ידע, אימות עדויות, השוואת עובדות של חיים מול אותיות הוכיחו לי בעתות ספק, ואלו לא פסקו לקרות, שיש להתעלם מהיומיום ולהמריא על הכתוב. פצעי בגרות, שיעור, זין עומד, משיכה ורתיעה ממגע, שיתוק והתחמקות בלתי פוסקת ממטלות זבל בבית הספר ובבית נדונו בעיתוני הנוער. הסכנתי עם המסר העיקרי שהיה "תמשיך לקרוא, יהיה בסדר".  בחצי הראשון של גיל ההתבגרות התעמקתי בסוגת רומן היסטורי של וולטר סקוט והנריך סנקה ובסוגת רומן הפורקן של הרולד רובינס ופטריק קים. במרכז העניינים, בנים חסונים ופעלתנים מכל עבר, בנות עם ניצני שדיים מתגודדות קלטתי סימנים ראשונים שמעמדת מנהיג חברתי עם חזון אני נדחק לשוליים. לא ידעתי מה לעשות עם המידע, עם מי להתייעץ, איך לנסח הרגשתי. המשכתי לקרוא ולקוות לסדר. ילד חדש נושא כישורים של כוכב הגיע ושבה ולבה של א' מרגע פסיעתו לכיתה. קלטתי את החלפת המבטים ביום הראשון ללימודים, קורא את הרומן משפת גופם לפניהם. א' ואני לא עברנו משלב הכריכה. התנשקנו והתגפפנו בלהט אך לא צלחנו את שלב החזייה. היא לא לקחה את היוזמה ואני לא הייתי מסוגל להביא עצמי להיות אחד מגיבורי הספרים שדנו בפרוטרוט בנוהגי המגע. קצוות אצבעותיי על בית שחייה הביאו אותי לריגוש. העדפתי לדחות מחשבה על המשך הדרך ולהיצמד לשפתיים. קיבלתי וביצעתי את תפקיד פצוע הלב אל מול ביטול החברות שלא איחר להגיע. "נער מהורהר שתוהה על מקומו בחיים" החליף את ה"ילד שרוצה להציל את העולם". מהורהרים  צפויים להתאכזב רומנטית, עוד מוסכמה ספרותית שהוכיחה עצמה במציאות. רווקותי החדשה חייבה פתיחת חושיי ועיני לכל עבר. הפלא ופלא, תמהתי מדי יום, שיש המון להביט ולהמשך מכל בכל עבר. ובעיקר תמהתי לגבי הזין שהיה לו רצון עצמאי משלו שלעיתים חפף ולעיתים סתר לגמרי את רצונו של אותו אחד שעד לא מכבר חשב שפחות או יותר שלט בעניינים. אז מילא שגיבורה זניחה, אולי תמות בפרק הבא, עוררה תגובה בחלציים שהכריחה פעולות גופניות נגזרות התלויות במקום, בחברה ובביגוד: הרמת עיניים, סידור מכנסיים, הרמת שוק עצלה. המציאות חוץ ספרית דרשה הפעלת מיומנויות סימולטנית מתישה ומייגעת. היו בנות שמריחן או מקולן, עוד לא נכנסו לשולי תחום הראייה וכבר הזדקרתי. מפת אפשרויות נפרשה: לאלו שלי ולמזדקר יש עניין בן, לאלו שלולי המזדקר לא היה לי עניין בן. חברות הקבוצה מוינו על פי אמת מידת היזמות שהן ניחנו. בחורות שלקחו יוזמה, קלטו את משב הרוח האנרגטי שזרם ממני, בדרך כלל כשטף דברת לא נפסק, לקחו את ידי בידן והוליכו אותי ברציפי גופן זכו בי במהירות. היו ארבע: ב-ג-ד-ה, שונות זאת מזאת בגופן, אופיין, מעמדן החברתי שוות בעונג הרגעי, בריגוש שעוררו וביכולתן לא לאיים על עצמאותי. התנהגותי הלא ג'נטלמנית לא חצתה גבולות הבתולין- שמרתי על תומתן ולא חתרתי לרחם בעיוורון. הייתה לי תחושה שזה הפיצוי שלי להן על העובדה שלעולם לא אהיה חבר רשמי. לחברות רשמית הייתי צריך להתאהב במבט ראשון. שתיים מהבנות היו חמודות מספיק בשביל להצהיר שוב ושוב על אהבתן אותי. הצהרת אהבתן הביכה אותי. השתקתי אותן בנשיקות מתמסרות במקום תשובה מחייבת. אהבה בשבילי הייתה ההתאהבות עם הגננת תמר, התאהבות עם א' בכיתה ב'. סרטי קולנוע ושירי המצעד השבועי איששו את תחושתי: האהבה צונחת ממרום בלי הכנה. להבדיל מגיבורים ספרותיים יהודיים בגולה שזה עתה עלו לארץ לא ראיתי בעיה שהמזדקר ואני לא תמיד מאוחדים. העדפתי להשקיע לבטיי בפעולות הנחוצות כדי להשיג אחר הצהרים חרמני. ב' וג' הגיעו חדשות לבית הספר.לא  גיליתי להן היותי נסיך שממלכתו החברתית פשטה רגל. עברן השונה הסעיר את דמיוני ומגען עקיף או תקיף הביא אותי לאותה תחושת פורקן שבעה שבה נקלטים צבעים וצלילים חבויים. כולן התרשמו מחדות שפתי ומגע שפתותי, אהבו לצחוק ולהתנשק. צמודים חזק לצידה הלא גלוי של בריכת המים ליד הצופים,  מאחורי חצר בית הכנסת בצד היה אפשר להתגפף לפני ואחרי אחרי פעולה, הרקדה ומועדון הסרט הטוב שארגנתי ב"צופים". ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה, ידיה מחזירות מגע בתוך  או מעבר לבד המכנסיים שצפויות היו בקרוב לקלוט את זרעי המתפרץ ואת ניסיון ההסוואה.  חזיות, חדשות לתפעול להן ולי, עוררו את יצרנו שוב ושוב. כשנטל היוזמה לא עלי התגליתי כחיה נמרצת. עם ד' נפגשתי בביתה. היא לא הלכה לשום תנועת נוער, לא הייתה תלמידה או ספורטאים טובה, קני מידה שלא ממש שינו למזדקר. הוא זה שהבחין ממגע מקרי בצימאון למגע. בת יחידה, יתומה מאם, אב שחזר הביתה מאוחר הדירה עמדה לרשותנו. ד' אהבה להיות מדוגדגת ולהירדף אחר הכתם במכנסיים שאותו הייתי מאיים למרוח עליה. גם ה' הגיעה חדשה לכיתה. המגע איתה שמר על נראות הוגנת בגלל עיניה הסקרניות של אחותה הקטנה שלא הפסיקה להציץ דרך חור המנעול. בגלל הסימפטיה לחורי מנעול ואחיות הצלחתי להתחבב על האחות כך ששלושתנו נקבל מנת חלקנו עם תערובת של אינטלקט, רפרופים עדינים על הגוף, סלוא רך צמוד כאורך צד של תקליט. היא ערכה לי היכרות עם המושג "נפש תאומה" יעצנו זה לזאת בענייני בנות/בנים/הורים, מעלים תשוקתנו בריקוד צמוד, ובשיא הריגוש כשציפורנינו כמעט קורעות את בגדינו, קרבנו לדלת שמאחוריה האחות המציצנית. ואז ה' הייתה פותחת את הדלת ואני נעלמתי למטבח או זינקתי לכורסה להסתיר זקפת המזדקר. ואז, ישובים מהוגנים בסלון הכי בורגני שיש החלפנו הגיגים עם לא פחות תשוקה. ערבבנו תובנות מ"כמעיין המתגבר" ו"ג'ונתן ליוינגסטון –השחף", שבעזרתן הסברנו לעצמנו מדוע אנחנו לא הופכים ל"זוג רשמי". כשלפתע הלא צפוי התרחש. לא צפוי מכול הכיוונים. בשנה האחרונה לבית ספר היסודי הגיעה ילדה בלונדינית עם פנים רכות לבית הספר ולתנועה. הבעיה הראשונה היתה הגיל: שלוש שנים מתחתי. היו יוצאים מן הכלל כל שחוקית כלפי עצמי לא גילה היווה מכשול. הבעיה השנייה, שיערתי לעצמי היתה קשורה לגילה: גם אם היא נחנה באופי של יוזמת, לא נראה לי ועקבתי אחריה בשיעורי ההתעמלות בגופייה שרק ניצנים קטנים ניבטו, עוד חסרו לה שנה שנתיים להיכבש במכבש המיניות  שמחץ את מרבית בני מחזורי. כשניסיתי, כי יכולתי מתוקף תפקידי המרובים בבית ספר ובתנועה, לדבר איתה, השתתקתי. לא רק שלא היה לי התוכן לגשר על פער של שלוש שנים, לא הייתה לי את המסוגלות. עכשיו ניטל ממני כל מצב הרוח המיוחם. התאהבתי בפרי דמיוני, שנחת עלי בדרך שפיללתי וללא יכולת להיחלץ.


פרק ד' 9-12 אז אתן את ידי לך ונרד לרציף

לאחר שקריאתי התנתקה מהצורך בניקוד עפתי לכל עבר וזמן. חסר מנוחה לולא ספר מול עיני, דאגתי היחידה היתה להיפטר ממטלות ה"ילד", שיעורי בית וכיו"ב ולהתמקד בשיכוך הצורך הבלתי נלאה באותיות מילים משפטים. מעשה הקוסמות הגדול ביותר שיכלתי לדמיין קרא מחדש כל פעם שעיני נחו על דף, מתמסרות לסיפור שייקח אותי איתו. החיים מחוץ לספר היו לא יותר מסדרות אילוצים שנכפו עלי ללא הרף. בעזרת הספרים שלטתי על קצב חיי: מהיר כאווזי הפרא או איטי כמרכבה הדורה בדרך בוצית. שלטון הספר עמד למבחן כשהופיע מכשיר טלוויזיה בסלון השכנים. הטלוויזיה לא היוותה איום על הקריאה כנראה בגלל שעות השידור המועטות והעובדה שלמשפחתנו לא היה מקלט. הרגלי קריאתי השתנו ביום אחד לאחר שהצצתי מחור מנעול החדר ממנו סולקתי על ידי אחותי ובתדהמה צפיתי בה וחברותיה רוקדות "ונוס.. שיז גאט איט יא, בייבי, שיז גאט איט". פיק הרגליים שתקף אותי מנע ממני לסיים קריאה חוזרת ב"עשרים אלף מייל מתחת למים". ירדתי לגן הציבורי, נחלתי תבוסה צורבת בגולות וחוויתי עצב לא מוסבר. סירבתי לשייך את מצב רוחי לאופיו המבעית של קפטן נמו ובטח לא  לעולם החדש של אחותי שנחשף בפני. טריפת המציאות המשיכה להטריד אותי עד למחרת ולא עזבה אותי כשנכנסתי לספרייה, גן העדן הפרטי שלי. שום ספר ששלפתי מהמדפים לא הצליח לקחת אותי מעצמי. חשתי כמגורש. בעגמומיות סקרתי את קבועי הספרייה מהכיתות הגבוהות, בנים מרושלי גוף כמוני על כורסאות שחורות סביב שולחנות חומים עגולים. בהיתי בהם כשלפתע חלפה מולי בלה הספרנית, הופעתה והתנהגותה אדונית בשתיקתה, חריגה בנוף מורינו הצברים. זעירת קומה בשיער צבוע בלונדיני, לבושה תמיד מוקפד, הפעם היא היתה בחליפת חצאית- מקטורן ורודה. היא אספה את הספרים שפוזרו על השולחן, הסתובבה אלי וחייכה.  הזדקפתי. איי גוט איט; כאש בוערת על פסגת ההר, כרקיעת הרגלים בריקוד השורות צנחה למוחי המבולבל התובנה: " יש ילדים שרק קוראים ספרים ומפחדים לעשות דברים נוספים כמו לרקוד ולהציל את העולם. אני לא אחד מהם סימן קריאה". בצהריים, בעזרת נילס אולגרסן שלהבדיל ממני אהב לאכול ולהשתובב, אימתי טאקטיקה תלת-ראשית לתיקון זהותי: א- גזרתי על עצמי להפסיק לקרוא בשעות אחר הצהריים. ב- הצטרפתי ל"צופים"  כדי שאוכל לשרת עמי ומולדתי ולרקוד ריקודי עם. ג- הקמתי עם אורי, בן כיתה ושכונה עם אומץ, מעשיות ואגרופים כואבים לכתף, ועדה מסדרת משלנו למפגשי חברה. אורי היה מהבנים הבודדים במחזור שהתעניין בבנות ולא רק השקיע עצמו בחוג, ספורט או כמוני, עד אותו יום גורלי, בקריאת ספרים. מניסיון העבר ברטטים והישרדות היה לי יד ורגל בועדות כיתה/תנועה/חוגים/ ומעודדות הספורט. ארגנו מפגשים בלתי אפשריים עד כה: צלחנו יריבויות בין כיתות, חיברנו בין לובשות חקי שהלכו ל"צופים" בלבד למיוזעי גופיות הספורט, מנגנות חליל וחצוצרנים מהקונסרבטוריון העירוני, חברי חוג חקלאות, שחמט, ציור, כולם הוזמנו.
נשמתי נעתקה כשאורי סיפר לי שאבי וחי, שני אחיו הגדולים, סמכויות בלתי מעורערות לבנות וכדורגל, המליצו לו להזדרז ולהציע חברות לא' מהכיתה המקבילה, לפני שמישהו אחר ייקח לו אותה. האפשרות שמישהו אחר ייקח את "א' שלי" אם לא אציע לה בהקדם חברות לא עברה במוחי עד כה ולפתע קיבלה ממשות מחרידה. נושא חברויות נידון בהרחבה בעיתוני הנוער. מילאתי שוב ושוב את שאלוני "הכר את עצמך" בתקווה לעלות את הדימוי העצמי שלי ולהשוות אותו לגיבורי הספרותיים שגם עבורם מילאתי את השאלון. דחיתי את רעיון החברות עד לקבלת ציון גבוה בשאלון שיאשר את היותי מוצלח, חכם ואמיץ. ביקשתי מאורי להמתין קצת והוא כחבר טוב הסכים. סיכמנו שבימים הקרובים נגבש תוכנית פעולה שתאפשר לי להצטרף אליו ושנציע ביחד לשתי האלפיות לפני שמישהו יחטוף לנו אותן. כצעד ראשון שינינו את יעדי סיורנו המשותפים בעיר. אורי ואני אהבנו להסתובב בעיירה שהפכה לעיר מול עיננו, להפתיע חברי כיתה בביתם או סתם ללכת לכתובות המצוינות במודעות האבל, לשבת ליד בית האבלים  ולחזור לשכונה כבדי ראש. החלפנו את תחביב האבל בהיתקלויות "מקריות" יזומות בקווי התנועה של השתים שלמדנו כבלשים פרטים לעתיד. גייסנו את אמיר כפסנתרן והקמנו להקה שבה אורי ואני היינו הסולנים. התאמנו על  שלושה שירים:  "אתמול" ו"מישל" שאת מילותיהם  גזרתי  מ"להיטון" ואת התווים אמיר לקח מרונית שניגנה את השיר באקורדיון. בעברית בחרנו את  "העיר באפור" בגלל השורה-"אז אתן את ידי לך ונרד לרציף", מירב הרומנטיקה בשפה העברית שיכולנו לחשוב עליה.  שביטא את רגשות שלשתינו. לא הפסקתי להתלבט  בין "את רוצה להיות חברה שלי?" ל"את מוכנה להיות חברה שלי?".  לאחר שבועיים מתוחים הילד החולה שבתוכי אמר את דברו. התקפי גירוד העור - שיוחסו בשנים האחרונות לחילופי מזג האוויר, חלב, אלרגיות לפריחות עונתיות ולאבק מהבנייה- הוחמרו, עד שכל גופי נעטף  בתחבושות כדי למנוע ממני להתגרד. ד"ר מאיירובה, רופאת עור אדומת השיער המליצה לקשור את ידי בלילה והגבירה את מינון כדורים נגד אלרגיה. מכיתה א' צברתי ניסיון לטפל בתופעה שבדרך כלל לוותה בעיניים אדומות, עיטושים ומשיכות אף חזקות. כגזירת גורל הייתי נכנע לטקס: ליטוף עדין שהתגבר והתגבר עד זוב דם. לפעמים, הדרך היחידה לכבות את  השריפה בגוף היתה עם כווית האזור המגרד במים לוהטים מקומקום. סלידתי מגופי בשלב זה של חיי הייתה כה גדולה שנגעתי בעצמי רק בפעולת הגירוד או לאחריו, בטיפול בעור המדמם ומגיר הריר. ה גירוד העור היה הדבר הכי קרוב למושג האוננות  שקראתי עליו ולא העזתי לבצע. היה גירוי, תשוקה, הרפיה והעור המצולק- רגשות האשם שאחרי.
התחיל החופש הגדול. עכשיו נהייה יותר קשה לקבוע. לאחר דחיות נוספות נקבע תאריך להצעת החברות. שבת, לאחר פעולת הצופים, ההליכה המשותפת למרכז העיר  ותחרות השירה בין הנוער העובד-החרא הנודד, הצופים הפוצים מן התחת הם יוצאים. שבועיים קודם נפתחה הפיצרייה הראשונה בראשון לציון. הפיצרייה הייתה עמוסה עד אפס מקום. התוכנית שוב הייתה בסכנה. אורי לא התאפק והציע לא' שלו בתור. הם נכנסו רווקים יצאו מהפיצרייה כזוג הכי מוצלח במחזור. עכשיו תורי. אוסנת- שייסורי החודשים האחרונים רק עשו אותה יותר יפה, קלילה ובלתי מושגת- התנהגה כאילו אין לה מושג על מה אני רוצה לדבר איתה בפרטיות. היו לנו אין ספור עניינים משותפים לדבר עליהם ויכולתי ללכת סחור עד אין קץ מנצל את היותה בלענית ספרים לא פחות ממני. לבסוף הגיע הרגע שלא יכולתי לחמוק. התחלתי. נגעתי בכתפה, לקחתי את ידה ואמרתי לה ש"יש לי משהו חשוב..." ואז נפתחה הדלת ואביה קרא לה לעלות. השעה הייתה מאוחרת. שלפתי במהירות "מלודי, מחר בשש וחצי, אני עובר בשש לקחת אותך".  "כן" היא אמרה ועלתה במהירות במדרגות. צפינו בסרט הזוג הטרי והכמעט זוג ("שלא ידאג, היא יודעת ומזמן הייתה מסכימה, תגיד לו" סיפר לי אורי שא' שלו אמרה לו בהפסקה). אורי וא' שלו חיכו לנו ליד הפלאפל. א' שלי ואני לקחנו את הזמן. בוכים מדרמת הנעורים, אוחזים ידיים הצעתי חברות ביציאה מהאולם ליד הסדרן השמן. 


יום רביעי, 2 באפריל 2014

פרק ג; 6-9 ; בלי שאף אחד ידע

לבית ספר יסודי הגעתי לא תמים ובלי שאלות. שעורי ההכנה שנעשו בגן חובה מחג הפסח עד חופשת הקיץ, שיחות "המבוגרים" שהזהירו מחיים מלאי אחריות שצפויים בבניין הדו קומתי ושלושת צריפיו משאחורי הגבעה. מעקב מנדנד ולא מתפשר אחר אחותי וחברותיה, שעלו לכיתה ד',  הוליך אותי למסקנה שעלי להתרכז במשימה אחת: ללמוד לקרוא במהירות. יכולת הקריאה נתפסה עבורי מהלך התנגדות לשלטון הלא צודק של הבוגרים בחיי. לא ראיתי עצמי בוכה או צורח כחלק מחברי לגן. תוכניתי היתה פשוטה בהרבה: ההימלטות לעולם סיפורים. העולם הזה החל לקבל צורה בתוכנית הרדיו "לאם ולילד" שאליה הייתי מרותק מדי יום בשעה שתיים בצהריים. תוכנית הרדיו העניקה לי השראה למשחקי אחר הצהריים עם י' ו-ר', שתי שכנותי לבניין, קטנות ממני בשנה, שהיו נוחות להתרשם מהסמכותיות שבה ביימתי את גרסתי לסיפור בהמשכים שזה עתה גמרתי לשמוע.  

וכך, ערמומי ורב כישורים חברתיים הגעתי לבית הספר. מאחותי ידעתי כמה חשוב המקום. גררתי את אימי ושנינו הסתערנו על השולחן השני בצד הכי קרוב לחלון חלון. מרושל גוף על השולחן, ראשי נח על יד שמאל ניסיתי לגייס את השולחן ככלי לשמירת ריכוז וקליטת סימני האלפבית. הסתבר לי שיותר קל להשתלב בתדר של מורה שעומדת לפניך מאשר גננת שלא מפסיקה להתרוצץ. למורה בכיתה א' קראו פנינה. היא הייתה צעירה מהגננות בתיה ושרה, צמת זנב סוס השתלשלה בגבה, היא הרגישה לי כשכנה טובה וחכמה. חיבבתי אותה מיד. מבחינה זאת הייתי בר-מזל. הבית ספר המאיים התגלם במישהי בעלת קול נעים וסבר פנים חייכני. פחד, כבר ידעתי אחותי אחווה  מיהודית המנהלת ובתיה, סגניתה. כך היה. כשאחת משתיהן חלפה במסדרון נשמת הילדים  התקצרה. לעומת הרתיעה מחמת זעמה של סגנית המנהלת בתיה, שדמה לכעס אימי: שריפה קצרה ומהירה, הפחד מיהודית הצמית. מעולם לא פחדתי מבוגר כמו מהמנהלת יהודית. לא רק אותי היא הפחידה. ביום הראשון ראיתי את המורה פנינה מצטמקת לידה והתחלחלתי עוד יותר. האנשתי עצמים וחיות, העטרתי לי ולאנשים סביבי יכולות- על אבל  לא חוויתי חרדת בוגר. קומתה שככה באחת, ראשה שקע לבין כתפיה, לא יכולתי להביט עליה. אבל הרגשתי שעלי להיות לצידה (בלי שאף  אחד ידע, סוד בין שנינו שלא מדברים עליו, שרק חושבים אותו) תפקידי יהיה, כך קבעתי לעצמי, לעזור לה להפוך את הכיתה שלנו לכיתה הכי טובה שיש. עכשיו, שבית הספר שיחרר אותי בהינף צלצול מסמכות אחת על גחמותיה, לעולם גדול של רעיונות, משחקים ונושאים מתחלפים, כל מה שהייתי צריך כעוזר הלא רשמי של המורה  פנינה הוא להכיר את כול תלמידי הכיתה. לא בעיה. ההבדל היה רק בגודל ומספר הילדים. במקום תזוזה בין ארבע חמש קבוצות עניין בחצר גן, היו עתה כחמש עשרה קבוצות מפוזרות על שטח גדול. להבדיל מהגן, היו בכיתה אלף מעט קבוצות מעורבות. הבנות התרכזו במשחקי "בנות" שלא עניינו כ"גומי" ו"חבל" וגילו יכולת שלא שיערתי עד כה לכתב יד יפה ושקידה על שעורי בית. אף לא אחת תיצור בעיה לפנינה ולי מול המנהלת יהודית. והבנים? עולם שלם של משחקים חדשים  שלא הכרתי נפתח בפני, מוקדי כוח ששיוו לבעלי עניין שבינם יכולתי לזוז. נצמדתי לשחקני קלפים, גולות, גוגואים, עם הנשק היחידי שיכולתי להעניק, סדרן העתקות של מחברות הבנות.
יחסי עם אחותי תרמו רבות לביטחוני בהתנהלות עם בעלות השיער הארוך, שישבו קרוב למורה. הוריי דגלו בשקט תעשייתי ואנחנו הוכחת שיטתם:  שני ילדים, בגיל ומין שונה שחיו בחדר משותף. החלפנו כעסים ומתחים יומיומיים בבוז ומיאוס. שיתפנו פעולה בהנמכת  הרעשים מהחיכוך בננו כך שלא יעבור רף תגובתם. בימים שאחותי נאלצה להשגיח עלי פיתחנו שפת סימנים להוראות תפעול מרחוק, כדי שהיא תוכל להסתגר עם ספר והרדיו-טייפ מסמנת "לך תחפש את החברים שלך". כחידה היתה לי התהפכותה משתקנית לפטפטנית עם חברותיה. לא סלחתי לה על כך ונקמתי בה בהתעלקות על חברותיה שהיו מנומסות מדי לדחות אותי. אחותי, שלא יכלה להפטר ממני בחדרנו המשותף, נאלצה להפסיק להזמין אותם אלינו הביתה.
 בכיתה ב' קיבלנו את רעיה, מחנכת שלא נזקקה כפנינה לעזרתי הדמיונית. היא, לעומת זאת, הצליחה לגרום לי להתעניין בחומר הלימודי. עברתי לצד השני של הכיתה. הפעם, רחוק מהחלון, יכולתי להשעין ראשי, ולהביט על החלון והמורה ולחלום בעיניים פקוחות בכיתה. ביום הראשון לכיתה ב' נכנסה א' ובליפ , כמו עם הגננת תמר,התאהבתי במבט ראשון. נתפסתי לא מוכן אבל בעל ניסיון בהתאהבות ממבט ראשון עם הגננת תמר. בחופשת הקיץ בחסמב"ה הראשון בחיי אף הספקתי להכיר מערכת יחסים חדשה, בין תמר לירון זהבי. ל-אוסנת היה שיער קש מתולתל, עיניים בוהקות וחיוך, חתלתול תעב למשחק. עכשיו, מה עושים? היא גרה הרחק משכונתי, ליד התחנה המרכזית, כבישים ראשיים שהחלו להיסלל חסמו את האפשרות למפגשי אחר הצהריים. היא כמובן היתה תותחית על בגומי וחבל ולא נרתעה משום משחק עם בנים. אפשר היה להתיז עליה מים.  במצבי התגרות לא רק שהיא לא התבכיינה, היא הפשילה שרווליה ונתנה מאבק בכל ברזיה. מזמן רטוב, מאושר להביט בה, בבת היחידה שמעזה להתפרע עם המים, ומלבה מהומת בנים שנקטעת רק בהתקרב מורה תורנית.



יום חמישי, 20 במרץ 2014

פרק ב ; 3-6 ; הילד הטוב שעומד בשקט בפינה

בגיל שלוש עזבנו את עיירת הפיתוח קריית גת ועברנו לראשון לציון, פרבר בתנופה. נפרדתי מחנה בננה. אירוע דרמאטי רב דמעות משני הצדדים שקדמו לו  תילי הסברים על הגן והבית החדש והקרבה לסבתה מרים ברחובות. חנה לא רצתה להיפרד ממני, דמותה, המתמוססת עם השנים, מתממשת שוב כשאני מביט עליה אוחזת אותי באלבום המשפחתי; ילד חמוד, שער גלי בהיר, עיניים כחולות, נוח לתפעול ושינוע בזרועות אשה צעירה עם שיער מאפיר, שמקרינה זרות של מי שלא מורגלת לאור היוקד. לידה אמי, עם משקפי קרן כהות. גל התרגשות  ניבנה עבור אחותי. הקשבתי בדריכות לסיפורים אודות הבית ספר הגדול שמחכה לה בקצה דרך הכורכר, מעבר לגבעה מביתנו החדש. רציתי להיות גדול אבל לא קינאתי בה. קינן בי חשש שמאחורי הסיפורים מסתתר איום לא ידוע.
יום המעבר התנהל ביעילות ובשקט האופייני למשפחה. הורי דגלו בהכנות מדוקדקות, ביצוע קפדני ופתרונות חליפיים זמינים. בערב, רחוצים ולבושים בפיג'אמה, ר' ואני אכלנו חביתה וגבינה מוכרת על שולחן ישן בדירה חדשה בקומה רביעית ואחרונה של בניין מריח מצבע טרי. יוסק'ה, אחד מהבנאים שבעצמו עבר באותו יום לדירה בקומה מתחתינו נכנס לדווח על מצב הגימור בבניין שבנייתו הואצה והציג את ילדיו. היו המון ילדים בבניין אך אף לא אחד בגילי. לא הפריע לי, בלאו הכי היו המון דברים חדשים. תוך שלושה ימים, לאחר הסופשבוע כבר צעדתי עם אימי  לגנון בתיה.  היה צריך לחצות את הרחוב שלנו לצד השני, להמשיך ישר כמאתיים צעדים, לעבור גן עם עצים ומצבה, לחצות נתיב עפר ולהיכנס לבית פרטי מוצל עם תקרות נמוכות. השתדלתי להיות שמח וטוב לב בשביל אימי. היא נורא רצתה שאשמח. אני ממש לא שמחתי על הקימה המוקדמת, הגן וכל כך הרבה רעש ילדים כל כך מוקדם. העדפתי לנעוץ עיני בבניה שהתחוללה מכל עבר. ראשון לציון התפתחה בכזאת תאוצה, שבשעה שמונה בבוקר במרחק הקצר מביתי לגן, כבר הספקתי לראות יותר אנשים, יותר משאיות ענקיות, רעש , דפיקות וצלצולים משחוויתי בקרית גת. ואת זה אהבתי.
העיר החדשה סימנה הצטרפות לנוהל ההשכמה הביתי. בבוקר לא היה משא ומתן; בדיוק ובסדר מופתי המשפחה התפזרה לבית ספר, גנון ועבודה. רבע לשבע, השכמה ראשונה, שבע ורבע - וידוא קימה מהמיטה. בשעה שבע וחצי הגיעה שושנה, מטפלת חדשה וגבוהת קומה שגויסה לעזור לאמי בהתחלויותי התכופות. הדרך היחידה לצאת מהמסגרת הייתה להתחלות. לא ידעתי אז על מחלות פסיכוסומאטית אלא רק שאין מצב שאני הולך לגן. אמי שמחד- לא הולכה שולל ומאידך- לא יכלה להסתכן בשמועה שאחות ראשית שולחת ילד חולה לגן,בנתה על השעמום בבית שיבריא אותי (ימי טרום טלוויזיה)  וצדקה. היא ושושנה היו מבצעות הערכות מצב מהירות ואז ממהרת לתפוס את האוטובוס לרמת אליהו שעבר בכביש הראשי לידנו בשעה רבע לשמונה. התואר "ילד חולני" איפשר לי להיעדר ולאחר מספיק כדי שאוכל להתמודד עם הפחד והרעש בגן. על פי רוב, כיווץ היקיצה הכפויה ואימת המפגש עם מספר כה רב של גירויים היה כה חזק, שרק במהלך היום רפו לסתותיי. התעקשתי לא להחזיק יד לשושנה או  לבתיה. המעבר לגן החדש, הפירוד הכפוי מכל מה שהורגלתי עד כה נתן לי, באותה דרך מסתורית שלא הבנתי , כוח לעשות דברים חדשים כמו לדחות אנשים מעלי. הרבה סכסוכים הצטברו בגוף הקטן, שנאות, כעסים חרדות שלא ידעתי עד כה. הגעתי לגיל ולמקום הנכון, ופקק העוינות שוחרר. מגיל שלוש, עצמאותי התבטאה ב"לא רוצה" אחד גדול. במיוחד לאוכל ולהושטת יד. רק לסבתי, שמאז המעבר לראשון ראיתיה יותר, הייתי מוכן לתת יד ולפעמים אפילו לגמור לאכול את מה שהוגש בצלחת. את שושנה אהבתי. היא הקרינה הרבה חום ושיתפה פעולה עם מחלותיי האמיתיות והמדומות. מערכת יחסים משמעותית התפתחה עם בתיה, האישה ששלטה על בקריי ולא הוטרדה כהוא זה מהעובדה שלא נתתי לה את ידי. איתה, כפיצוי לעצמי, יצרתי קו תקשורת משלי שלא היה לי עם אף אחד. מדובר היה בתדר, עשן של  כדורים בגדלים וצבעים שונים שנמתח כקו בינינו. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להביט בה וכמעשה קסם, נוצר ה"תדר". השיטה ליצירת קסם התדר היתה  פשוטה וסודית: לאחר שזיהיתי את קצב וטון הבוקר של בתיה, נשמתי כמוה. מהרגע שנוצר צליל זהה, מרווח אפס בין שנינו,  כבר לא היה חשוב המרחק או עוצמת הרעש סביבנו. הצליל והעשן הצבעוני שאיחד בינינו הישרה את האווירה המלכותית שנזקקתי לה ביני לסביבתי. עכשיו, בעזרת הכוח שנתן לי התדר, יכולתי לפקח, לשלוט ולשלוט ממצב של על עליונות בלי להיות מושפע יותר מדי מכול המהומה שהתרחשה מסביב ואף בלי להזדקק לבתיה. בגן היו עוד כשניים עשר זאטוטים. כמוני, הם הובלו בבוקר ונלקחו בצהריים, חלקם באו בשמחה, אחרים הובלו בעיניים עצומות, באפים מנוזלים. והיו אילו שלא הפסיקו ליבב או לצרוח שהובלו בידי ההורים המבוישים ישירות לבתיה ועוזרתה. התבוננתי בהם בהערצה מהולה ברחמים. מחד- לא היה במילון ההתנהגות המשפחתית מחאה ובודאי שלא קולנית, מאידך- לא הבנתי מה יוצא להם מזה. עדין לא בגרתי מספיק לדעת שלא היתה פתוחה להם הברירה הטבעית שלי: ליפול למשכב. כך יצא, שלכשהגעתי לגנון בבוקר, כחלק מ"לעשות טובה" לשושנה ו"להיות בריא" בשביל אמא שלי הייתי בדרך כלל במצב רוח מרומם מהממוצע. עמדתי לצד דלת הכניסה ועקבתי אחר התאבכות ה"תדר" ביני לבתיה ורינה, עוזרתה המתולתלת שהייתה, כך היא זכורה לי כמעט בגובה שלנו הילדים. גיליתי שככול שהרעשנים הרעישו יותר, התעבה והתחזק התדר של הגננות כלפי,  הילד הטוב שעומד בשקט בפינה ותמיד עושה מה שאומרים לו. זאטוטי הגנון נחלקו לקבוצות בעלי עניין: בובות-ספרים,מכוניות-משחקי כדור-קוביות. לכל קבוצה היה מוקד כוח ראשי. לא אני. והנה- נחשפתי לתופעה חדשה: פתאום לא הייתי המלך. עד גנון בתיה משלתי לבדי ביקום שלי. אפילו לבוגרים שהפעילו עלי סמכות: הורי, אחותי והמטפלות  המצאתי בדמיוני "אישור" שבזכותו הם יכלו להורות עלי לעשות דברים שלא רציתי. פתאום נאלצתי להתמסר לשכמותי, בגילי ובגודלי, עם יותר סמכותיות בנושאים שלא היה לי ידע, מנהיגות ונחישות להתבלט. הפתרון להחזרת השליטה לידי שילב את יצר הסקרנות, כישור ציות שקט ומסתורי התדר; אהבתי לנוע בין הקבוצות וכך עשיתי. בכל קבוצה מיניתי עצמי לעוזר ראשון או שני של המנהיג המקומי והרחבתי זמנית את הציות שהיה לי לבוגרים כלפיו. לא אפלתי בין מנהיג למנהיגה. הגבתי לסמכותיות בני גילי, נעתר לה מרצון, יודע שתוך זמן קצר כבר אהיה במקום אחר. התדר לבתיה שימש כלי חברתי כשהתברר, שאני לא היחידי. בכל קבוצה, במבט גלוי או מושפל, תמיד היה מישהו או מישהי שבד בבד על ההתנהלות הקבוצתית לא איבדו קשר עם הגננת וריטטו לעברה. תמיד הצטרפתי אליהם והיה לנו סוד משותף. לעיתים, עם או בלי לשים לב, כל המרטטים בפינות שונות של הגן התאחדו, מלווים את בתיה כתזמורת שלמה.
כשהגעתי לגן עירוני השתנה שוב העולם. גובהה, חזותה המאיימת ומרצה הרב של הגננת שרה, פגמו בכישור הרטט שלי שנעלם כלא היה. ספרים צבעונים בעלי דפים קשים  העלימו את ענן כדוריות  ה"תדר",  כה מוחשי בגנון. לגן החדש הצטרפו יותר ילדים וילדות שעיבו והגדילו את מספר הקבוצות כך שהייתי עסוק בלעבור בין הקבוצות, לנסות ללמוד דברים חדשים, להיכשל ולבקש מ"המנהיג" שיחפה עלי. הדבר החדש הייתה תחושת הציפייה. היו שלושה מושאי ציפייה:  מופע "פנס קסם" ביום שישי שכל השבוע חיכיתי בכיליון לבואו. הרצון "להיות גדול" והכיליון למבט מתמר, הגננת הראשית של "גן תמר" מעבר לשביל וגדר חיה ירוקה ועבה. להבדיל מממוצקות המפחידה של הגננת שרה, היה לגופה של תמר איכות דמיונית של גמישות ועדינות. היה לה גם שיער חום שהתנופף כמו שמעולם לא ראיתי. ברבות הימים למדתי שהסגנון מכונה "קארה". שני הגנים ניהלו מספר פעילויות משותפות. החשובה בהן הייתה ההכנה  למלחמת ששת הימים, הירידה למקלט. למזלי הרב, המלחמה עמדה בפתח הרבה זמן ולא הפסיקו לתרגל אותנו. עד היום יש לי חולשה לאזעקות. ביום השלישי לגן שרה, בעודי  נצמד לקיר באמצע טור ילדים מבוהל,שמח להשתחרר ולו רק זמנית מהגננת שרה, ראיתי את תמר והתאהבתי. ידעתי מהי התאהבות מהסיפורעל היידי שאילצתי את סבתי שוב ושוב להקריא לי. שיער מתנופף  וblip-, נצמדה תחושתי לפטר רועה העיזים בראותו לראשונה את היידי. מאותו יום, העברתי פעילותי לפינה הצפונית מערבית של גן שרה, הכי קרוב שאפשר לתמר. לא משנה במה התעסקתי, תשומת לבי המלאה, מוסתרת מכל אחד ואחת אחרת סביבי היתה לאהובתי החדשה והבלתי מושגת. אחת לכמה זמן, היו חושי, שאומנו עד כה ברטט למרחק קצר, קולטים את דמותה חולפת. כשזה קרה התמלאתי אושר. 


יום שישי, 14 במרץ 2014

פרק א ; שנים 0-3 ; לעצמי, אוזניון ולכּוּשָה סיפור

בהתחלה תמיד אימא. הנקה קצרה. החותם שנשאר, ההרגל ללגום במהירות, מיוחס למתיקות תחליף המזון בבקבוק שכיסתה על מרירות הנתק. הסיכוי לאמץ דפוסי אכילה נכונים  גדל ביחס ישיר לשעות ציצי. לא נורא, היה יכול להיות יותר גרוע. גרוע זה להשתוקק, למשל. לא אוהב להשתוקק. תקלה שכזאת - שהשלכותיה נעות מחוסר יכולת להחזיק אצבעות עבור קבוצת ספורט  עד בליעת מסטיק בשיא מתיקותו- ניתנת לשחזור בקלות אך לא לשינוי. התעקשותי להלביש מערכות יחסים על העולם והוריו מאפשרת לי לבדות סיפור על הצורה שבה הנציחו הורי את הוריהם. כך, בחדווה ובסבל אני מעביר הלאה, לעולם מסביבי את היותי שקרן. זכרוני המוקדם ביותר כבדאי הוא העלילה שטוויתי כנגד ר. אחותי, בחנוכה, שנתיים וחצי לאחר שהודרתי מהציצי. ח. המטפלת נאלצה לעזוב מוקדם ואחותי הופקדה עלי בפיקוח השכנים. הדרך היחידה שאחותי יכלה להרגיע אותי על שנשארתי ללא בוגר אהוב, היה להדליק נרות חנוכה. הוילון היה קרוב מדי לחנוכייה, שריפה פרצה וכתם על השולחן הנציח שנים את הנס שהיה והשריפה שנמנעה. אני הכחשתי במרץ כל קשר לאירוע. העדויות של משפחתי מצביעות על טווח תמרון רחב להשגת שליטה. לא חוכמה. בכי וצרחות לא תוגמלו. במשפחתנו התייחסו בעוינות להשמעת קול ובאהדה למיומנות "עוגה עוגה", שיתוף פעולה קבוצתי. שקט הוקפד במשפחה ולא רק במנוחת הצהריים הקדושה, בין 2 ל-4.  משלב העריסה הוכחתי עצמי כמשת"פ מעולה לו יניחו לי לספר סיפורים, למלמל לעצמי. הייתה זאת  טאקטיקה מעולה להורי שהכפילה סיכויי לגדול כילד יושב בית ולא ברחוב מתכתש אחר פושטקים כמנדל צבינגי ופושקש משחקים כדורגל  אצלנו במגרש. הסיפור במשפחה הוא שעזבנו (בעודי בבטנה של אמי) את הקיבוץ כי אימי לא רצתה לשאת שוב את משמעת הלינה המשותפת. בכיים של ר', ארבע שנים גדולה ממני ושאר התינוקות שהופרדו מהוריהם במסגרת הניסוי הקיבוצי, חצה קירות בית הילדים לבניין המרפאה הסמוך בו אימי עבדה. לימים דמיינתי את אמי בת 23, אחות במרפאת הקיבוץ הקטנה מנגבת דמעותיה ונשבעת "לא עוד". עברנו לקריית גת והשתכנו בבניין רכבת גדול, אי של נציגי השלטון סוציאליסטי בעיירת פיתוח צעירה שהוקמה על ידי יוצאי מרוקו שבע שנים קודם. לאחר חופשת חזרה אימי לעבוד כאחות במרפאה היחידה באזור. היא לא רצתה לשלוח אותי לפעוטון ובררה  לי בקפדנות מטפלת: חנה "בננה". פולניה, יוצאת מחנות הריכוז, שבנה יחידה, ייהרג חמש שנים מאוחר יותר במלחמת ששת הימים. חנה שימשה תחליף אם בבקרים. איתה הרחבתי את תמרוני השליטה. המפתח היה במזון: פתיחת הפה או סגירתו, לעיסה או גמיאה, בליעה או פליטה. לסבתי פתחתי את פי ללא הגבלה ובכל מצב, לעסתי במתינות ושימשתי פרסומת מהלכת לנכד.  לאבי- פתחתי באיטיות ופלטתי על כל חולצה. עם חנה, המשחק התרומם. תחת חוויות מלחמת העולם השנייה מעריצת ילידי הארץ, היא הייתה כלי צייתן לכל גחמה. הרגשתי כה בטוח בשליטתי עליה, בתשומת הלב שהיא הרעיפה עלי, שניצחנו בכל תחרות אכילת בננות עם המטפלות האחרות בגינה מתחת לבניין. מדי יום היא דיווחה בדקדקנות לאמי כמה אכלתי, פלטתי ומצב חיתוליי.

העניינים היו עלולים להסתבך אחר הצהריים כשאימי הייתה חוזרת הביתה ושני ילדים מתחרים על תשומת לבה, אך לא כך היה אחותי לא היוותה תחרות. היא ויתרה מראש על המאבק. מכבש הלינה המשותפת כה חזק, שמי ששורד אותו, ללא ביעותי לילה, הרטבה עד גיל מאוחר וכיו"ב, לא ממש מייחס לאח קטן דורש תשומת לב, את אותה עוצמה שמייחס האח לעצמו. היא נתנה לי להיאבק לבד על תשומת הלב של אמי ועייפותה מיום עבודה מפרך והסתפקה במה שיש. בשעות אלו הייתי נשכב לצדה על המיטה, היא, מנומנמת קלות מחום חבל לכיש טרום מזגן, סיגריה "אסקוט" ונס קפה "עלית" הייתה חולקת איתי את עיתון "דבר", גוזרת לי החוצה את מעט התמונות שהיו, מקשיבה לסיפורי על חנה, השפן אוזניון והבובה "כּוּשָה" הכושית.  לאחר שהיא התאוששה היינו יורדים ל"סידורים" בעיירה שזה מכולת ודואר או לגינה, לפגישה עם ילדי השיכון הפעם עם אמהותיהם. שעות אחר הצהריים היו הזמן שבו היינו יחד, יותר מאוחר יגיע אבי, "אויבי" על זמן אימא, ואז תצוץ לה משומקום אחותי . אבא לא היה אויבי העיקרי, גם לא  ארוחת הערב שהיה צריך להכין, בית לנקות וחדשות לשמוע ברדיו. האויב האמיתי התגלם בדמות שעון. מושג שלא הצלחתי להבין ומשמעותו לגבי, הייתה שעת השכבה מדויקת, בעלת קשר לכלום. העובדה שאימי ואבי, כל יכולים, נשמעו לחפץ המתקתק בעל שתי זרועות מידי ערב, העסיקה אותי רבות. כל לילה, אחותי במיטה לצידי, נפרדתי מחדש מאימי. מתעב את ההשכבה הכפויה, שונא את אבי שהיה מגיע במקומה מהפעם השנייה שהייתי מזעיק אותה לחדר, שונא את אחותי על חוסר הזדקקותה, לרוב מלמלתי לעצמי, אוזניון ולכושה סיפור, עד שהשינה לקחה אותי לחיקה.

ציור-אילה נצר