בהתחלה תמיד אימא. הנקה קצרה. החותם שנשאר, ההרגל ללגום במהירות, מיוחס
למתיקות תחליף המזון בבקבוק שכיסתה על מרירות הנתק. הסיכוי לאמץ דפוסי אכילה
נכונים גדל ביחס ישיר לשעות ציצי. לא
נורא, היה יכול להיות יותר גרוע. גרוע זה להשתוקק, למשל. לא אוהב להשתוקק. תקלה
שכזאת - שהשלכותיה נעות מחוסר יכולת להחזיק אצבעות עבור קבוצת ספורט עד בליעת מסטיק בשיא מתיקותו- ניתנת לשחזור
בקלות אך לא לשינוי. התעקשותי להלביש מערכות יחסים על העולם והוריו מאפשרת לי
לבדות סיפור על הצורה שבה הנציחו הורי את הוריהם. כך, בחדווה ובסבל אני מעביר הלאה,
לעולם מסביבי את היותי שקרן. זכרוני המוקדם ביותר כבדאי הוא העלילה שטוויתי כנגד ר.
אחותי, בחנוכה, שנתיים וחצי לאחר שהודרתי מהציצי. ח. המטפלת נאלצה לעזוב מוקדם ואחותי
הופקדה עלי בפיקוח השכנים. הדרך היחידה שאחותי יכלה להרגיע אותי על שנשארתי ללא
בוגר אהוב, היה להדליק נרות חנוכה. הוילון היה קרוב מדי לחנוכייה, שריפה פרצה וכתם
על השולחן הנציח שנים את הנס שהיה והשריפה שנמנעה. אני הכחשתי במרץ כל קשר לאירוע.
העדויות של משפחתי מצביעות על טווח תמרון רחב להשגת שליטה. לא חוכמה. בכי וצרחות
לא תוגמלו. במשפחתנו התייחסו בעוינות להשמעת קול ובאהדה למיומנות "עוגה
עוגה", שיתוף פעולה קבוצתי. שקט הוקפד במשפחה ולא רק במנוחת הצהריים הקדושה,
בין 2 ל-4. משלב העריסה הוכחתי עצמי
כמשת"פ מעולה לו יניחו לי לספר סיפורים, למלמל לעצמי. הייתה זאת טאקטיקה מעולה להורי שהכפילה סיכויי לגדול כילד יושב
בית ולא ברחוב מתכתש אחר פושטקים כמנדל צבינגי ופושקש משחקים כדורגל אצלנו במגרש. הסיפור במשפחה הוא שעזבנו (בעודי
בבטנה של אמי) את הקיבוץ כי אימי לא רצתה לשאת שוב את משמעת הלינה המשותפת. בכיים של ר', ארבע שנים גדולה ממני ושאר התינוקות שהופרדו מהוריהם
במסגרת הניסוי הקיבוצי, חצה קירות בית הילדים לבניין המרפאה הסמוך בו אימי עבדה.
לימים דמיינתי את אמי בת 23, אחות במרפאת הקיבוץ הקטנה מנגבת דמעותיה ונשבעת "לא
עוד". עברנו לקריית גת והשתכנו בבניין רכבת גדול, אי של נציגי השלטון סוציאליסטי
בעיירת פיתוח צעירה שהוקמה על ידי יוצאי מרוקו שבע שנים קודם. לאחר חופשת חזרה
אימי לעבוד כאחות במרפאה היחידה באזור. היא לא רצתה לשלוח אותי לפעוטון ובררה לי בקפדנות מטפלת: חנה "בננה".
פולניה, יוצאת מחנות הריכוז, שבנה יחידה, ייהרג חמש שנים מאוחר יותר במלחמת ששת
הימים. חנה שימשה תחליף אם בבקרים. איתה הרחבתי את תמרוני השליטה. המפתח היה במזון:
פתיחת הפה או סגירתו, לעיסה או גמיאה, בליעה או פליטה. לסבתי פתחתי את פי ללא
הגבלה ובכל מצב, לעסתי במתינות ושימשתי פרסומת מהלכת לנכד. לאבי- פתחתי באיטיות ופלטתי על כל חולצה. עם חנה,
המשחק התרומם. תחת חוויות מלחמת העולם השנייה מעריצת ילידי הארץ, היא הייתה כלי
צייתן לכל גחמה. הרגשתי כה בטוח בשליטתי עליה, בתשומת הלב שהיא הרעיפה עלי, שניצחנו
בכל תחרות אכילת בננות עם המטפלות האחרות בגינה מתחת לבניין. מדי יום היא דיווחה בדקדקנות
לאמי כמה אכלתי, פלטתי ומצב חיתוליי.
העניינים היו עלולים להסתבך אחר הצהריים כשאימי הייתה חוזרת הביתה
ושני ילדים מתחרים על תשומת לבה, אך לא כך היה אחותי לא היוותה תחרות. היא ויתרה
מראש על המאבק. מכבש הלינה המשותפת כה חזק, שמי ששורד אותו, ללא ביעותי לילה,
הרטבה עד גיל מאוחר וכיו"ב, לא ממש מייחס לאח קטן דורש תשומת לב, את אותה עוצמה
שמייחס האח לעצמו. היא נתנה לי להיאבק לבד על תשומת הלב של אמי ועייפותה מיום
עבודה מפרך והסתפקה במה שיש. בשעות אלו הייתי נשכב לצדה על המיטה, היא, מנומנמת
קלות מחום חבל לכיש טרום מזגן, סיגריה "אסקוט" ונס קפה "עלית"
הייתה חולקת איתי את עיתון "דבר", גוזרת לי החוצה את מעט התמונות שהיו, מקשיבה
לסיפורי על חנה, השפן אוזניון והבובה "כּוּשָה" הכושית. לאחר שהיא התאוששה היינו יורדים ל"סידורים"
בעיירה שזה מכולת ודואר או לגינה, לפגישה עם ילדי השיכון הפעם עם אמהותיהם. שעות
אחר הצהריים היו הזמן שבו היינו יחד, יותר מאוחר יגיע אבי, "אויבי" על
זמן אימא, ואז תצוץ לה משומקום אחותי . אבא לא היה אויבי העיקרי, גם לא ארוחת הערב שהיה צריך להכין, בית לנקות וחדשות
לשמוע ברדיו. האויב האמיתי התגלם בדמות שעון. מושג שלא הצלחתי להבין ומשמעותו לגבי,
הייתה שעת השכבה מדויקת, בעלת קשר לכלום. העובדה שאימי ואבי, כל יכולים, נשמעו לחפץ
המתקתק בעל שתי זרועות מידי ערב, העסיקה אותי רבות. כל לילה, אחותי במיטה לצידי, נפרדתי
מחדש מאימי. מתעב את ההשכבה הכפויה, שונא את אבי שהיה מגיע במקומה מהפעם השנייה
שהייתי מזעיק אותה לחדר, שונא את אחותי על חוסר הזדקקותה, לרוב מלמלתי לעצמי, אוזניון
ולכושה סיפור, עד שהשינה לקחה אותי לחיקה.
ציור-אילה נצר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה