פרק י'; 28-27; על הקו

משדה התעופה בלונדון לקחנו את הרכבת לליברפול. ל' אספה אותנו מהתחנה, נסענו לדירת הוריהו, השארנו את המזוודות ויצאנו.האור היה אפרפר וזהבים של תאורת החג נצנצו מכל עבר. סביבנו התנודדו עוברים ושבים.  ירדנו שלוש מדרגות לפאב השכונתי אליו התכנסה המשפחה, תשעה אחים ואחיות, רובם נשואים + שנאספו לחג. מוסיקת הרקע נוגנה מעמדת תקליטן מאולתרת ליד הבר ושתי ספות ענקיות שעליהן ללא הרף השתרעו החוגגים למנוחה קצרה ושוב חזרו להסתער על המשקאות/דיבורים/ריקודים. המראה החיצוני לא נבדל מפאב עולץ רגיל רק שכולם היו חברי בני משפחה שותפים לעדליידע. ט"ו ואני, שאחד מהגורמים המאחדים בקשרנו היה ההתרחקות מהגרעין המשפחתי נושלנו במהרה מניכורנו. אלכוהול, סמים והמון מוסיקה שהתחלפה לסירוגין בין הדורות. שמה לראשונה נתקלתי במוסיקת מועדונים שקיבלה תשואות בוז לא קטנות מקרב בני גילי שגדלו על רוק שנות ה-60 וה-70. חילוקי הדעות היו מסתיימים כשהגיע תורם של להיטי המבוגרים, משנות ה-40 וה-50. או אז רובדו הקולות למקהלה אחת שרה ומתנדנדת.

הגענו לתאילנד באמצע ינואר. החום הטרופי עטף אותנו והרגשנו בבית. ב- 19 בינואר, קבענו לאכול עם שני זוגות לחגוג את ירידתנו לאיים למחרת. זוג אחד לא הגיע. דאגנו קצת והלכו למלונם לראות מה קורה איתם. על דלת חדרם היה תלוי שלט לא להפריע בכתב ידם ובאותיות גדולות וחדות. בצד סולסל בעדינות בצבע סגול המשפט מדיטציה קורית. חזרנו לבדוק אותם לאחר הארוחה. התברר שלא מכבר נודע להם שהגורו שלהם מת. מאז הם שרו בבלבול, נעים בין הבעות צער של מחשבתם היהודית הישנה ושמחה מתבקשת על פי אמונתם החדשה. משפטיהם תובלו באמיתות על הגורו שלעולם לא חי ולכן לעולם לא ימות, על שחרור מכבלי החומר. הם תיארו בפנינו את הפסטיבל הענק שקורה ברגעים אלו באשרם שלו בפונה, גן-עדן של אנשים ערומים מתחת לחלוקים בצבע בורדו  שבוכים וצוחקים. ט"ו ואני הבטנו אחת על האחר והנהנו. סימנו לנו בראש את האשראם כיעד שווה. למחרת ירדנו לאיים.  על המעבורת נפגשנו עם א'. הוא ישב על הסיפון, לונגי לגופו וגירבץ ללא בושה כשלידו ערימת ספרוני פילוסופיה של האוניברסיטה המשודרת. התיישבתי על הספסל לצידו עם "שארית היום", הספר שקניתי בעצירה בניו-יורק כמתנת פרידה, הבטתי בבוז קל בספר והתחלתי שיחה, צעד נדיר שיתכן כי הושפע מניסיונו של הגיבור לנהל שיחת חולין כדרך להשביע את רצון אדונו החדש. בדיעבד, התחלתי את השיחה כי לא' היתה אנרגיה ויציבות כשל אבי ללא הצד המאיים. להבדיל ממר סטיבנס, משרת בשם הגאווה, אגיע בקרוב להחלטה שמשמעותה המעשית חציית גבולות כבוד עצמי וכיבוד חוקי אב. ט"ו הצטרפה אלינו. הם בחנו זה את זאת בחשדנות. חוש האף של שניהם לא טעה. לפני שהוחלפה מילה הם זיהו  את המוצא העיראקי. שניהם, הסתבר, נזהרו שלא להתערבב יתר על המידה עם עדתם. שם, על סיפון המעבורת, סופסוף קיבלתי הסבר מיד ראשונה משני הצדדים מהי אפליה מתקנת. א' שכינה את ט"ו "סולטאנה", הסביר מדוע הוא לעולם לא ייתפס עם נשים מזרחיות. ט"ו הגיעה לאותה מסקנה עם זכרים מזרחיים. לאחר דיון פתיחת היכרותנו ירדנו לחוף. התמקמנו בבקתות קש שמוקמו ברווחה מול הים. יצאתי לסיבוב התמקמות, כשמאחת הבקתות פנה אלי בעברית קול ידידותי מתוך ערסל ושאל "רוצה?" לא ידעתי למה הוא התכוון בדיוק, הערכתי בערך. ללא הקדמות הוא הושיט לי באנג מקוקוס, שעל הכנתו הוא עמל יומיים וזה עתה הוא סיים הכנתו. הניסיון שלי במריחואנה הוגבל לסיגריות מגולגלות. לא בדיוק ידעתי מה לעשות. "מה אתה אומר? בתול נפל עלינו,תיסלם, הנה תיראה" ושאף. לאחר מספר שניות הוא התחיל לנשוף ולדבר, העשן יוצא לא מפסיק לצאת מהאף והפה. "סוחב מצוין. הקודם לא היה טוב, אתה רואה?" המרפסת הקטנה שלו היתה עמוסה בכלי עבודה. בוא, אני אעשה לך ראש קטן". שלוש שעות אחרי הראש הקטן התעוררתי כשהגלים מלחכים את רגלי, חום היום התפזר ומולי, כחמישים מטר ממני יושבים בשורה על כסאות נוח אל מול השמש כחמשה עשר נופשים ונופשות בינם א' וט"ו ואיש הקוקוס. נעתי בעצלתיים אל תוך החול, מתחפר, מגרד עם גופי. נעים לי נעים. נתתי למחשבות לשחזר את מה שאירע לי מהמרפסת עד הצלילה לחול, ומה שאני זוכר מבנגקוק וליברפול. מוחי סירב להמשיך אחורנית לניו-יורק או לוס אנג'לס, דילגתי שנים לפעם האחרונה שהייתי בחוף עם עצי קוקוס. ברזיל. אז היו המים הצלולים וקשאסה מהבוקר אתנחתא בין מסע טבע אתגרי. תכין עצמך, אמרתי ואספתי עצמי למצב עמידה. "נו," אמר לי איש הקוקוס, "אהבת את היצירה שלי, רוצה?" והושיט לי את הבאנג מקוקוס "אבל תראה, עשיתי פה חור, עכשיו זה ממש טורבו" הבטתי על א' וט"ו. היה לי כל כך הרבה מה להגיד, רק שלא ידעתי איפה

 להתחיל. השתהיתי קלות. "יאללה חביבי לא להפסיק ת'זרם" במבטא תימני כבד שמעתי מישהו מהקצה. רגע רגע זה בעצם היתה הכוונה של השיר. אוי...

למחרת בבוקר, התייצבתי בבוקר לסדנה להכנת באנג. איש הקוקוס היה בן גילי, מעשן מגיל 17 שבא לנוח משנתיים עבודה בתחנת דלק באוסטרליה. בצהריים כבר הצהרתי שמעכשיו אחיה  אני רק שאפשר לעשן כל היום בזול. בערב היתה מסיבת ירח מלא. הייתי לחוץ לקחת טריפ פעם ראשונה. איש הקוקוס אמר שנגמרו הקרטונים אבל שפכו לו על נייר רגיל ונתן לי רבע דף A4 עם כתם עליו. הכנסתי לפה בתאווה. השעה היתה עשר בלילה. כעבור זמן קצר התחלתי להזיע, הרגשתי צורך להקיא את ארוחות המנצ"ס של היומיים האחרונים. דבר לא יצא.  חזרתי לאזור המסיבה. האדם הראשון שעברתי לצידו, הפחיד אותי, זזתי הציד ופיניתי לו את הדרך וכך הוא שאחריו ואחריו. חוץ מט"ו וא' פחדתי מכולם. המילה פחד מתארת כיווץ חזק בגוף שסוגר את הנשימה וגורם לתחושת חנק. כשהתבודדתי פחדתי שהטריפ יתפוס אותי ולא ייגמר לעולם. היחידים שלא פחדתי לידם היו  א' וט"ו, אבל איתם היה תסכול שהם לא מבינים אותי, שהם רק אומרים לי שזה יעבור ומה אם הם לא מבינים? כעבור שעתיים הגוף התחיל לשחרר צואה, קיא ושתן. מצאתי עצמי מתבוסס בשלולית של הפרשות, נרגע מהכיווצים, נח לתוך החמימות של הנוזלים שבגדי היו ספוגים. כשהזריחה עלתה הרגשתי שניצלתי.  א' וט"ו שהשגיחו עלי מרחוק לקחו אותי לחדר שעד כה סירבתי להגיע אליו, מסיבות שאותן בזמן הטריפ לא רציתי לפרט ולאחריו – לא זכרתי. התקלחתי וישבתי במרפסת, מביט על היום שעולה. גופי רעד אבל הסיבוב הבלתי נלאה  של מחשבותיי שינה מהירויות. איש הקוקוס בא, שאל מה העניינים, בלילה הוא היה עבורי בקבוצת החשודים המיידים להזיק לי. "אל תדאג, זה קורה לכולם". כולם זה לא אני חשבתי לעצמי. אני לא חוזר לארצות הברית עד שאני מברר מה בדיוק קרה שם. כבר היה לי ניסיון בשביל להניח שעלול לקחת לי יותר זמן מהממוצע בעיכול החומר. כעבור כמה ימים, שטתי לקוסאמוי. כבר בדרום אמריקה גיליתי שחנויות ספרים משומשים באזורים של מטיילים הם תיבת קסמים. חזרתי עם חמישה ספרים של הלדוס האקסלי. בעל החנות המליץ שאתחיל בחקירתי עם מי שסיים את חייו וייסוריי סרטן הגרון שלו בזריקה של  100 מ"ל LSD. הוא צדק כמובן. מהטריפ הרע השתנה הטיול. לא היה לי היסוס שמא עלי לשנות הצהרתי הילדותית מלפני כמה ימים. הייתי נחוש לפסוע בדרך הסמים הזמינים רק שבמקום להסתפק במרדף אחר הנאת החושים הפרטית ראיתי אותם כמשקפיים לעולם חדש ונפלא.

פרק ט'; 27-24; חניה הרחק מAלדין, Bמבי וCפטיין הוק

מיד לאחר הפירוד החלה זליגתנו לזוגיות ערב. ט"ו קנתה לי את הפוסטר של ג'וי דיויז'ן LOVE WILL KEEP AS  APART. תליתי אותו במרתף בברוקלין להרתיע את בעל הבית החרדי מלהכנס. ניו יורק כיבסה לי את תובנות מיקוד וצמיחה אישית של לפני הטיול עם הנרפה והחולם של לפני הצבא. התוצאה הייתה סטודנט באוניברסיטה משנית לקולנוע, תלמיד חרוץ לפרופ' ברברה לימינג שכישפה אותי בסיפוריה על אורסון וולס. ברברה התלהבה מהמראה המסתורי, קוראת כדור בדולח במיני שחור, שהקרינה ט"ו. היא חשבה שט"ו דומה לריטה היווארת' שאת הביוגרפיה שלה היא השלימה באותם שנים. היא והחיים סביבי עודדו אותי לחזור לזוגיות. הייתי קל לשכנוע אבל לא רציתי שכישלוני כרווק יהיה המניע. העדפתי להמתין, לסבול לבד עם ספרים בברוקלין ולקנא בעולם החם שהיא יצרה סביבה בקלי-קלות בקווינס.  חזרנו לגור ביחד במנהטן שם אשררתי את מה שיודע  מי שאין לו בעיה להיות רגל פה רגל שם: נעים להיות תייר בארץ, קל ונוח להעלם בחו"ל. בארץ נפגשתי לראשונה עם משפחתה של ט"ו; מהר מאוד הורעפו עלי צלחות של אוכל, אחיה וקרובי משפחה נוספים באו לראות את הלא בדיוק בן זוגה של הבת היחידה. הפגישה האירה את ט"ו מזווית שלא הכרתי והסירה ממני את ערימת הפחדים הדמיוניים שבניתי על מערכת יחסינו. המחבר בנינו בלט על רקע משפחותינו: זכר חולם/נקבה מעשית, הורים ילידי ישראל/חו"ל, אח קטן/אחות גדולה. את הכוח שלנו ביחד לשרוד. החלטתי להפסיק להתעסק בשאלה מה היא מוצאת בבן אדם הקופסתי שחזרתי להיות. בניתי לי שוב חממת קריאה. הפעם באנגלית. אז  בית ספר/הורים/תנועת נוער היו משקל נגד למילים הכתובות, עתה העמדתי על כף המאזניים הנגדית לקריאה את האוניברסיטה/עבודה ורחם חמים. עם מילונים בגדלים שונים טסתי עם הניו-יורק טיימס/ווילג' וויס מעל מה שלא פקפקתי לרגע, מרכז העולם, ניו-יורק. ט"ו נגלתה לי שוב כבת זוג מעולה לטיול בעיר כשמניחים את הספר מהידיים. מעיניה נשקף מבט משועשע על העולם. היא ראתה שקוף את מאבק ההישרדות הכלכלי ולא נתנה לכסף לדרוך עליה. שמרה על עין פקוחה לפער בין השאיפות למציאות והייתה חברה תומכת, לא רק לי אלא גם לאלו שלחץ העיר איים להכריע. בזכותה יכולתי להתייחס להווה בניו-יורק כמגרש הרהורים

כשני ילדים סקרנים עקבנו אחר הזוגות שסביבנו. את שנינו איחד הרצון שיחסינו לא יראו/ישמעו כמוהם. כיוון ששנינו היינו בטוחים שיחסינו לא כשל הורינו לא בדקנו אז את המערכת בינינו. בשיחת וידוי, מספר שנים מאוחר יותר, התברר שבחיינו השיתופיים שנינו חרגנו מהזוגיות שלנו מספר פעמים זהה. היא הופתעה מהמספר-  שש, לא אופייני לתשוקתי העצלה. גם אני לרגע הופתעתי מבחירותיה. ברירת הציידת מול לקט המזדמנות היא ההגדרה שמסכמת את ההבדלים בבחירותינו. עם אף אחד או אחת לא היה רצון או צורך עז שעלול היה לסכן את הנוחות בהתמודדות עם השאלה. שנינו העדפנו ללכת שיכורים קלות, יד ביד בסנטרל פארק מבסוטים מעצמנו מאשר להטריד את עצמנו באי- הנוחות הרגשית שעלולה להתעורר. היינו מצוינים בהשתנה, כיסוי העקבות והמשך תזוזה משנתקע  שנתקע בעלילת רומן רומנטית כמו שיכולנו לשמוע באופן מילולי מבעד לקירות. הבניין ברחוב 2 שגרנו בו היה בן ארבע קומות ללא מעלית. כל קומה חולקה לשש דירות קטנות. בעל הבניין, אירי גבוה בן 40 מסטייטן-איילנד ניהל אותו לאחר שאביו נהרג בידי אחד מהדיירים. הוא עשה עתה כמיטב יכולתו  למקסם בטיחותו בבחירת דייריו. בשבילו היינו אנו, זוג מהגרים שקטים, זוג משמיים שקט ומשלם בזמן, שילוב נדיר, כך הסתבר. מדי שבוע היתה מוזמנת ניידת כשאחד הניצים, או שכן שלא היה מוכן לסבול מריבה בחמש בבוקר. בעל הבניין סינן פורטוריקאיים מטעמי בטיחות וחד-מיניים מפחד מגיפת האיידס וקיבל רק זוגות סטרייטים, לבנים אמריקאים. בסוף נעוריהם, תחילת שנות ה-30, עם קצת ותק בעיר ושהונעו מהרצון לעשות את זה בתפוח הגדול מוכפל בחשש לחזור לשיממון הפרברים. בסוף תקופתנו בניו-יורק היה הקולות מהמסדרון כמסך טלוויזיה בחדר הסמוך. לא התכווצנו מפוחדים או התחבטנו אם להזמין ניידת. התרגלנו לזעקות, צרחות, השלכת חפצים,  הכרנו את הנפשות הפועלות בשביל לצחקק, להיאנח ביגיעה ולהסתובב על יצוענו.  לא רק ה"גויים" היו לנו תמרורי אזהרה. זוגות מהגרים ישראלים בגילנו נחלקו לאלו ששקיעתם בחלום האמריקני פלטה אותם ממנהטן לטובת הרחבת משפחה ואלו שמאותה סיבה בחרו לחזור לארץ. התגאינו שאנחנו בשלישיה עם העיר כשהגיעה אלי הצעת עבודה, שמשמעותה היה לעבור עם תום לימודי ללוס אנג'לס. חגגנו את מכירת עקרונותיי בנסיעה לדיסניוורלד, לפגוש חברות של ט"ו מליברפול שעבדו שם ולנסות אקסטזי, הסם החדש והמדובר בשוק. בלענו את הכדורים בכניסה לאתר. בזכות ניסיוננו בפטריות, קקטוסים וטעימות ירוקות פה ושם  הצלחנו באהבה לעבור בין כל המתקנים,  לשחזר מקום המכונית במגרש החניה הענק. הרחק מאלדין, במבי וCפטיין הוק, ולהשתרע בג'אקוזי של המלון. חווית האקסטה במיאמי טלטלה לאורך תקופה.  טסתי ללוס אנג'לס כשהשפעת הסם על הקול הפנימי והחיצוני לא מתפוגגים. הקולות מבחוץ, בליל הרעשים האנושיים והלא- אנושיים התעמעמו והתהדהדו ועתה, כהרמוניית כלי נשיפה עיטרו את קולי הפנימי. הוא, הקול,התעבה והתעצם בראשי ולפעמים אף זימר תווים בודדים, מדגיש, מרכך מלווה או מתעמת. הריב יצרי בעולם המקומונים הלוס-אנג'לסי נבחש ברשמי עבר כעיתונאי נוער וסרטי עיתונות דגש על "האזרח קיין" מוער צמוד לפס קול שלא השתתק. פס הקול עזר לי לדחות את כתיבתי עד הדדליין ואז לדחוס בכמה שפחות שעות כמה שיותר מילים. כמו מקצוען. הפס קול הפך אותי לידידותי, חברותי, אוהב ג'ין וטוניק ונסיעות ארוכות במכוניתי החדשה. בגלל זה לא הבנתי את הנפילה לבכי ללא הפסקה לאחר שצפיתי בקומדיה הבריטית "שירלי ולנטיין". הבכי לא נפסק בנסיעה חזרה מבית הקולנוע, האלכוהול שינה את איכותו, במיטה נרטבה הכרית. על מה, לעזאזל. שני חשודים מיידים. הראשון- גיבורת הסרט שפותחת דף חדש הזכירה לי את לואיז, שאיתן התראינו במיאמי. זכרתי שקינאתי בה על שהן החליטו לעזוב הכול והמשיך לטייל. השני-אירוע חגיגי יום קודם בקהילה היהודית אליו הוזמן סטיבן שפילברג. במהלך הארוחה לא התאפקתי והצטרפתי לתור מבקשי חתימה. הגשתי לו את ההזמנה. הוא לקח אותה ובחביבות חייך אלי כשלפתע הופיע מעליו בלון-באנגלית/בעברית EIN LECHA MA LAASOT, IDIOT?, קולי הפנימי צורח את המילים. חטפתי את ההזמנה עם החתימה והסתלקתי לבר המשקאות. אייה זה כאב. למחרת, ביום כל הקדושים ראיתי את הסרט. בדרך עברתי אצל מינה שבאה ללוס אנג'לס להגשים את חלום הדוקטוראט שלה. מקצוענית בכתיבה ובלעיסת מסטיק תוך כדי עישון, מהראשונות שחשו את סגירת העיתון "דבר", היא חנכה אותי. "עזוב, הכול מהאקסטה. נפילה. ככה זה..היה לך מזל שלא קרה קודם" היא אמרה. והקטע של ספילברג? "נו מה? הוא צודק, אז סימן שאלה שלוש נקודות מה אתה רוצה? נכון לכולם. מצב ידוע כהחיים.כותרת" . נסער מבכי, מתחושת חדלות-חווית חרדה קצרה ובלתי נשלטת שהמחשבות מעגל מושלם סיבוב משחרר הגוף להבת דמעות-הגעתי הביתה והתקשרתי לט"ו. מינה אומרת שזאת נפילה של האקסטה ושאגיד תודה שאין לי חריקות שיניים, גנחתי לט"ו,  תודה אבל למה מחיים של עקרת בית מליברפול, אני מוקף זוועות בלי העלאק הפיאנדינג. "לואיסה מליברפול, היא אומרת שזה איום ונורא " ענתה ט"ו "חוץ מבכריסמס כי כל השכונה משפחה, ככה היא אומרת, היא התקשרה אתמול שהיא נוסעת ממיאמי באמצע דצמבר, הזמינה אותנו, רוצה?" "איזה ליברפול, איזה כריסמס, אני תקוע פה עם סקופים על כתובות נאצה בבית כנסת". "עזוב, אתה סובל, גמרת ללמוד, לי נשאר עוד חודש, בוא ניסע אני כבר לא יכולה עם הקור הזה. יש לנו כסף".  "יש לנו כסף?", " תתפלא, יש. עשרת אלפים דולר+הנוסע
קולה ניחם ובטח, צפיחית ששלפה אותי מטעימונת נפילת הסם בגמר התמצותו. הגשתי הודעת התפטרות. בחודש האחרון בלוס אנג'לס, נמחק הקול הפנימי לטובת סקופים מקומיים שאחריהם רדפתי בלהיטות שהחשידה אפילו את המו"ל. יום לפני סילבסטר 89, טסתי לניו-יורק, נפגשתי עם ט"ו בשדה התעופה ויצאנו מערבה למזרח

פרק ח'; 24-21; אהבה במוצ'ילה

מוכן ליציקה הצטרפתי לסדנת "EST" למודעות והתפתחות האישית. שלוש מאות איש בחדר מכווצים ומשחררים רגשותיהם לתבניות חדשות. ה NBAשל אדם ברוך, קולנוע אמריקאי חדש הביאו את הקדימונים והנה הדבר האמיתי. תובנות ששנים צריך לקרוא אותן נחתו כגשם, התלבשו עלי כמדי האזרחות שאוכל בקרוב ללבוש. מסוף הסופ"ש הראשון השקפתי מפסגת העולם כאזרח מודע. בסופה הציעו מארגני הסדנה השתלמויות-ערב כאמצעי מניעה לגלישה במדרון החיים-לא-ממוקדי-מטרה של לפני שבועיים. התלבטתי בין מיני-סדנה לטפל במערכת יחסי עם כסף או הדבר הזה עם הציצים. בחרתי באפשרות הראשונה. קודם נראה אותי בקוס שלהן משם נמשיך, אמרתי לעצמי. קבעתי להיפגש עם אחת מעוזרות הסדנה, שיער אסוף, חליפת תכלת, שאיתה החלפתי מבטים מרומזים ונגיעות קלות. ותיקים בארגון השקיפו על העולם מפסגה יותר גבוהה, רציתי הצצה מקרוב לאן מועדות פני. הותיקה פתחה את הדלת בחלוק בלוי והזמינה אותי לשבת עימה במטבח קטן בדירת הקרקע. דלת המטבח היתה פתוחה ושלושה חתולים נעו בין הפנים והחוץ. היא חלקה עימם שתי קופסאות של סרדינים בשמן צמחי מקופסה. את שלה היא שמה על קרקרים "פרומין" מרובעים יבשים. הקרקרים והסרדינים נכנסו בזה אחר זה לפיה, החתולים יללו, אין סיכוי שאשמור זכר בתולי עטוף בקרקר חום בהיר. אחד ממשפטי המפתח בסדנה הוא "מה שעוצר אותך בEST הוא שעוצר אותך בחיים", הרהרתי בעגמומיות לרגע והתעשתי: אם אין שמחה אין מודעות. הצטרפתי אליה לעוגה שאימא שלה אפתה, עזבתי לאחר נס קפה. ניצלתי. שבוע לאחר מכן השתחררתי מצה"ל. הצטרפתי לקורס ערב "שקרים על כסף". הגדרתי את מטרותיי בדף שחולק לנו. לא רציתי להיות עשיר רק שיהיה לי מספיק לסבוב מוצ'ילרי יותר ארוך מהבחור שגנב לי את י"ב. המדריכה טענה שמדובר בדוגמה להצטנעות גאוותנית, הקטנת שאיפות ודחיית סיפוקים. היא ביקשה ממני לרכוש לעצמי עכשיו משהו שאני נורא רוצה. רציתי מכונת גזר. השאלה- למה שאקנה אם אני עוד מעט נוסע מרחיקה אותי מהכאן ועכשיו היא הסבירה לי. ברחוב אלנבי, מחזיק רכישתי החדשה פגשתי את י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". סטודנטית לפסיכולוגיה, יין ומצעי סאטן שבדיוק הגיעו מאמריקה היא טפלה בי כמו שעד אז לא ידעתי שאני אוהב. התביישתי להודות בבתולי. למודעות החדשה שלי היתה גאווה. את שלושת החודשים הבאים ביליתי בסדרת פגישות דו-שבועיות בחברתה בקלילות שהפתיעה אותי כל פעם שהיא פתחה את הדלת. ללא דרמות זרמנו למיטה, הזדיינו בחיבה, נפרדנו בבוקר, היא ללימודיה ואני לאחת משתי עבודותיי: רוחץ מכוניות בתעשייה האווירית בימי חול, שומר סופ"ש במלטשות יהלומים.

נפגשתי עם י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". שלא התרשמה ממודעותי החדשה  וטענה שמדובר בשטיפת מוח ולפי העיתון- סוג של כת. בהיסוס לא אופייני היא שאלה אם ארצה להיות בן זוגה המוצ'ילרי בעוד מספר חודשים לאחר שהיא תסיים שרותה הצבאי.  בקשתה החמיאה לי. אהבתי את נחרצותה ואת הדו-קרב שהיא ערכה עם כל הבנים. הייתי לה ברירה נוחה לטיול המדוקדק שהיא תכננה לערוך לפני תחילת לימודיה. היססתי לגבי התאריך שהיא הציעה. "מה הבעיה עם התאריך?" שאלה י"ג במהירות, "אפשר להזיז בשבוע, עשרה ימים, רוצה עוד קפה?". עד שהקפה הגיע שקלתי  בין נאמנותי לדרכי החדשה, מכוונת מטרה ודרכי הישנה שאופיינה, גיליתי כאדם מודע, כלא יותר מאשר דחייה אחת גדולה של ביצוע תוכניות לטובת מרווחי זמן של קריאה ותכנון תוכניות. נשמתי עמוקות. י"ג הלכה לשירותים. היציאה מהארץ נקשרה כבלון לעברי ולתכנוני העתיד: י"ב והמוצ"ילר שלה באים לארץ, היא-להתגייס והוא-ללמוד משפטים. אפשר לנסות לכבוש לבבה? רעיונות לעסקים חדשים הופרחו ללא הרף בפי מנהלי המשמרות בחברת השמירה והניקיון, לא עדיף להתעשר ואז לטייל ומשם להמשיך להוליווד. אין בעיה, פלטתי כשהיא חזרה לשולחן. למודע כמוני אין בעיות, יש רק הזדמנויות. קדימה. ראשון בדצמבר מצוין בשבילי. "יופי, תכננתי מסלול, אני יודעת בדיוק.."

כעבור שבוע הייתי במונטווידאו עם הוריי, מגשים עכשיו חלום ללמוד ספרדית ומשחק נסיך מבוקש לבנות קהילת היהודים הקטנה. זנחתי את טבעונותי מהאסאדו הראשון אליו הוזמנתי. טקס אכילת הבשר פתח תיאבון לאוכל שלא ידעתי שקיים בתוכי. שיעורי ספרדית וצפייה יומיומית עם אימי בטלנובלות שיפרו לי את השפה. ידידותי ומלא בטחון מאז סדנת ההתפתחות האישית התחברתי עם בן סוחר מהקהילה המקומית שהציג אותי לשתי ידידותיו. עם י"ד, רזונת שחומה, שיער חלק  ושומה קטנטונת באמצע לחייה. שבוע לפני הגעתה, הודיעה לי י"ג שהיא מצרפת חברה למסענו המשותף. 
 ט"ו והיא  נפגשו באילת והתאים להן. האגביות שהיא סיפרה לי בשיחה טלפונית, החליקה על הצביטה שחשתי שלא התייעצה בי. בלעתי את גאוותי עם י"ד לצלילי ג'ורג' מייקל. שוב ושוב התנגן התקליט בבית או בקסטה במכונית רקע למיומנות העונג שנרכשה עם י"ב. נפעמתי מהפאסיביות הענוגה שלה ומדמעותיה ככול שהתקרב המועד שבו נאלץ להיפרד.

ממרחק, שותפותיי למסע נבלעו בתיקי הגב הענקיים. י"ג צהלה לעברי והציגה לפני את ט"ו. נעצתי מבט בנערה שחיוכה המרוחק היה מסתורי כקוראת כדור בדולח בקרקס נודד. מה זה?  ט"ו לא השתבצה לשום קטגוריה שהכרתי. עמד לי הזין עד כאב. י"ג לא התרשמה ממונטווידאו. היא הקציבה לעיר שלושה ימים, בעיקר לצורכי מנוחה מהטיסה המייגעת. לט"ו, כמוני, לא היה עניין לשבור לה מנהיגות. בבוקר יום ג' שטנו עם רחפת לבואנוס איירס. לעיר הוקצבו חמישה ימים. הייתי חסר אונים מול הזקפה העזה כול פעם שהתקרבתי לט"ו. נזכרתי בכאבי ביצים שהחרמנים לא הפסיקו לדבר עליהם בצבא. היה לי ניסיון בדחיית סיפוקים, עיכוב תוכניות, שתיקה אילמת למול אהבה, לא בתשוקה מכף רגל עד ראשי.  נשארנו מעל המתוכנן בבואנוס איירס. תוכניותיה של י"ג השתבשו בגלל שביתה ששיתקה את העיר. ט"ו ואני שיתפנו פעולה בכיבוד היקיצה הטבעית ובהורדת קצב הטיול. כילדים קטנים נתנו לי"ג להוביל את העניינים.  המשכנו ללכת אחריה בצעדים מדודים, התיידדנו בלי לדבר או לשגר רמזים כלשהם. כעבור שבוע לקחנו אוטובוס לתחנת דלק הכי דרומית בעיר ומשם תפסנו טרמפ עם משאית להובלת מכוניות. י"ג ישבה עם הנהג מקדימה ט"ו ואני במכונית פורד לבנה בקומה השנייה של המשאית הענקית אותה. דקות לאחר שהנהג החל לנסוע גמרתי לה ביד. אחר כך סידרנו את המכונית והפכנו אותה למאורת שפנים. 700 ק"מ, יומיים וחצי של נסיעה מטלטלת עד יעדנו הבא, שמורת פינגווינים בחצי האי ולדז הרפינו רק שהנהג עצר לנוח מהנסיעה בכביש המצולק. לא סיפרנו  לי"ג. מאותו חסם שבזכותו יכולנו להסתיר תשוקתנו היוקדת- הדדית ממבט ראשון גם לה, כך הסתבר- הגברנו תשוקתנו בהסתרה ממנה. שבנו והכפלנו ריגושנו כשנדבקנו בתחרות זיון במקומות ציבוריים שעליה סיפרו לנו זוג סקנדינביים בארץ האש. ט"ו ניחנה בראש מתמטי והיגיון בריא, היא העדיפה לבהות, להקשיב, להשתזף, ולשמחתי הרבה- להזדיין. עיראקית שמעדיפה אשכנזיים הייתי לה וודי אלן, צבר בלי משקפיים. היא  שידרה קרירות של שולטאנה וחיוך עצל. רגליה החטובות, קצרות יחסית לגופה החזיקו פלג גוף עליון ארוך, בטן סגלגלה ושדיים דשנים. פנים ארוכות עם סגלגלות מסוימת  מתחת לשיער ארוך נעים למגע. כשהגענו לסנטיאגו צ'ילה, משם לפי התוכנית היינו אמורים לקחת אוטובוס למפלי האיגוואייסו ולהמשיך לברזיל התוודינו לי"ג על מעללינו מאחורי גבה. בפה פעור, פניה משתנות מהלם לעלבון, תגובתה הראשונה היתה "אני לא מאמינה.. איתו?" עליה היא חזרה מספר פעמים ואז ביקשה מאיתנו לעוף לה מהעיניים. קנינו "לונלי פלאנט" ובהתייעצות עם ספר המטיילים בשגרירות ירדנו לאי דייגים קטן לחגוג ירח דבש עד שמזג האוויר התקרר. עלינו לברזיל ובדרך עברנו את אירוע המריבה הראשון. ט"ו נעלבה מעודף תשומת לב שנתתי לאחת הנוסעות והסתגרה לשתיקה. נעלב משתיקתה, התנקמתי עשרה ימים מאוחר יותר בשתיקה כועסת משלי בריו דה ז'נרו לזכר אהבת נעוריי שלפי מה ששמעתי נפרדה מהחבר שלה. שנינו לא היינו אנשי מדון, ריבנו המועטים היו קצרים ונגמרו בזיונים סוערים. גם מעולם לא דיברנו או ניתחנו את הסיבה למריבה, הדחקנו והמשכנו הלאה. לה ולי הייתה זאת חברות רצינית ראשונה, מגע יומיומי רציף עם מישהו חדש. היה לנו נוח איש בחברת רעהו. שנה מהיכרותנו, עם מאה דולר בארנקנו המשותף, נחתנו בניו-יורק.