יום שבת, 15 בנובמבר 2014

פרק י"א - סדר חדש (בן 29)

בנפאל, שינינו שוב את תוכניותינו. במסלול סובב רכס אנאפורנה פגשנו חבורת מטיילים בדרכם לעבוד בבאסטות בגרמניה. בשנות השמונים, כסף מהיר למטיילים נמצא בענף  ההובלות ואוטו-גלידה בארה"ב. שנות ה-90 בישרו חזרה למסורת הרוכלות היהודית: באסטות ביפן וגרמניה. התלבטנו. עד לפני מספר חודשים היינו צעירים שאפתניים בענפי ההלבשה והתקשורת, לא שיערנו שננטוש כל כך מהר. כימתנו רצונותינו ושאיפתנו ולא הגענו למסקנה. כשמספר צעירים מחבורת אנאפורנה הימרו את כספם האחרון בקזינו בקטמנדו, הפסידו, ונשארו שלווי נפש חדורי אמונה במכה העתידית בגרמניה, החלטנו בשם ההרפתקה להצטרף. דחינו את ביקורנו באשרם של הבוכים והצוחקים והקדמנו את בואנו לארץ. בשיחת טלפון להמבורג, סידר לנו סוכן נסיעות מומחה לדרישות בסטיונרים כרטיסים דרך בומבי לתל אביב ומשם לגרמניה עם אפשרות לביטול והחזר. לט"ו, היה זה ביקור ראשון לאחר חמש שנים. ללא הרף הגיעו קרובי משפחה וחברים לבקרה. אני, חייל חדש בצבא הסמים הקלים לא נתתי לישראל לקלקל לי את מצב הרוח. בפוקארה צרפתי את The Electric Kool-Aid Acid Test למזוודת הספרים שניסחו עבורי את הבשורה.
רוב הסיכויים שלולי הייתי תחת הרגעה מתמדת לא הייתי נופל למלכודת פער הדורות שהוטמנה בישראל. " דווקא שתוכניות שניכם כה ארעיות, חתונה היא הדבר הנכון לעשות" טענו בפני הוריי בשיחת בית קפה אליהם נמלטנו כדי לא לחזות ביצחק שמיר משביע את ממשלתו השנייה. במקום להתעסק בנכונות התיזה, שהרי שנה קודם התחתנו בלאס וגאס לצורכי אשרת שהייה בארה"ב, שקללתי במהירות את כמות האושר שייגרם למשפחותינו מול אי-הנוחות שלנו והנהנתי בהסכמה. "מה אתה אידיוט?, ט"ו לא האמינה למשמע אוזניה שפרשתי את תוכניות החתונה בסלון ביתם טוחן פיצוחים בעצבנות, "אתה באמת חושב ככה או שאתה סתם היית מסטול מהתחת ועכשיו אתה מזיין לי את השכל". "בחייך, מה את עושה מזה עניין" אמרנו במקהלה אני ואחיה. היא הסתובבה. ראיתי את עיניה משתנות מארובתן העליונה. הפעם האחרונה שהן נצצו באיכות דומה הייתה לפני ארבע שנים כשנפרדנו. אז עיניה החומות היפות המשיכו להתלחלח. הפעם היא עצרה בעצמה. יותר בגלל אחיה. "אני לא רוצה לדעת מכלום, תודיע לי תאריך" היא אמרה בכעס עצור ועזבה. התבאסתי בשבילה ובשביל שנינו למרות זאת העדפתי להמשיך לפצח פיצוחים ולשחק מחבוסה. שנינו הבנו ללא צורך בדיבורים, דמינו באופיינו, נמנענו מעימות ומיהרנו להחליט. כה דמינו עד כי קל היה לבלבל במראנו. ידעתי שפישלתי, והדחקתי. ההכנות לחתונה נמשכו בלעדינו. נסענו לגרמניה ומהר מאוד, ללא הפנמת המשמעות ההיסטורית אלא הכלכלית עבורנו, זרמנו עם שיירת הרוכלים לברלין בקיץ של נפילת החומה. חזרנו לארץ שלושה שבועות לפני החתונה המיועדת. חוץ מלהיות מעורבים בבחירת הDJ וסבב אחה"צ הכרחי לקניית שמלה וטבעת, המשפחות דאגו למדר אותנו. בצהרי החתונה יצאתי למסע קוקאין לחתונה כשנתקלתי ביציאה מדלת דירתו של הסוחר בי"ז, ידידה מאורוגוואי שבדקה אפשרות עלייה ועדין לא השתחררה מהרגלי הסיאסטה. היא הזמינה אותי בחיוך ללגום מאטה. עפעפתי לשנייה, רצו בראשי שני הגרם, שאלת המוסר והסיפור הנהדר. לא יכולתי להרשות לשקר לעצמי, ודווקא ביום חתונתי, ונכנסתי אחריה. 
"לך איתה" בביצוע "נוער שוליים" ליווה את כניסתנו לאולם. בלאס וגאס שיר הכניסה היה "אמונת אמת" של  NEW ORDER בתחילת הטקס ו"האהבה תפריד בנינו"  של JOY DIVISION בסיומו. ט"ו נראתה נפלא עם מיני לבן ומגפיים ארוכים ואני הברקתי בחליפה שחורה שנקנתה במיוחד. ההפקה היתה מושלמת. בין המוזמנים הרבים היה שולחן אחד של החברים שלנו. רוב מכרינו היו בחו"ל אך גם לו היו בארץ יתכן שלא היו מוזמנים. החגיגה היתה למשפחה. שנינו ניכרנו עצמנו מהאירוע כדי שנוכל להנאות ולא להפסיק לחייך. 
נסענו שוב לגרמניה. הפעם ידענו מה מחכה לנו, כבר לא היינו תמימים. בגרמניה היו שתי צורות עבודה: אפשר היה לעבוד בצורה ממוסדת בפסטיבלים או להסתכן בעבודה ברחוב ולהסתכן מול פקחים ומשטרה. לא חשבנו פעמיים ושילבנו בין השיטות. היינו טובים וממושמעים. הפתגם "במדרחוב לא יורד גשם" חצץ בין מסטולים מתבכיינים וחרוצים שקמו בבוקר לילות הבאנג והשש-בש לפתוח באסטה. הכסף נשר במטבעות, כגשם. ט"ו הפרידה בין שטרות המאה מרק ליתר. ה"יתר" בשטרות להוצאות וה"יתר" במטבעות נועד לקניית ממתקים. 
לאחר מסיבת סיום העונה וחופשת סקי מתבקשת נסענו להודו. העדפנו לדחות את הנסיעה לאשראם. משהו בתוכנו ידע שעלינו עוד למצות את הזוגיות. שנינו אהבנו ערפול חושים ולאבד עצמנו לדעת במקומות לא מוכרים. ביחד, היה לנו את האומץ. 
הגענו לאשרם של אושו בפונה באמצע העונה החמה. חיכינו בג'רמן בייקרי לתוצאת בדיקת האיידס. שתינו קפוצ'ינו, מיץ גזר-סלק-תפוח ואכלנו קרואסון. היינו בשלים לפינוק. שם נקטפנו על ידי ו' לובש חלוק עם שיער אסוף שלקח אותנו  לווילה שלוש קומות עם החדר הכי יפה שראינו. לא המתנו עד השלמת הליכי הכניסה, אספנו ציודנו מהמלון ליד הרכבת, שמנו אותו בחדר וחזרנו בהליכה לג'רמן בייקרי. זיהינו מספר יושבי קבע חלקם בחלוק והיתר, כמונו, בלבוש אזרחי. נראינו קצת יותר מקומיים ומוכרים בשביל להתחיל לשוחח. היו שלושה נושאי שיחה: 1- האם אושו מואר? 2- החיים לפני שאושו מת אופס עזב את הגוף 3- המעגל הפנימי, הנהגת המקום. על שלושת הנושאים לא היה לי מושג ולא ידע, התכוונתי להשלים את הפער במהירות. "לא בא לי להיות פה, בוא נזוז" ט"ו אמרה בדיוק שהגיע ס', בחור ישראלי גדול ורחב חיוך. יש איזו אווירה דשנה לזכרים הישראלים או שרק נדמה לי, תהיתי ביני לבין עצמי. ס' הזמין אותי לחנות האבנים שיש לו בקומה למעלה. לקחנו ריקשת אופניים ומיפינו את עצמנו. בדקנו את גבולות גזרת שכונת היוקרה, POSH כתבו עליה בלונלי פלנט, שם תואר למלבן תחום בנהר ופסי רכבת שעשרות סוגי בנייה התערבבו. למחרת התעוררנו לרעש שלאנשים צועקים, חרדתי לראות מה קורה. ו' ועוד שנים קפצו ערומים. מיהרתי למעלה, בו'אנה... זה..מה שתיארו, בעירום..גמגמתי.. עברנו שוב בג'רמן בייקרי. ס' שוב היה שם ונתן גרסתו לשלושת נושאי שיחה בטון רב סמכא. נכנסנו לאשרם באחת עשרה. "איזה יופי" אמרה ט"ו והתרפקה עלי, מחווה שלעיתים נדירות היתה עושה בפומבי. בתוך החום ששרר, היה המקום נווה ירוק, מלא בפינות צל. גברים ונשים בחלוקים בצבע בורדו התחבקו והתחייכו בכל פינה. נכנסנו בקבוצה ויכולנו דרך האחרים לשמוע את הספקות, החששות, ההתנגדויות. מהפסיעה הראשונה היינו ב"כן" אחד גדול. משעת הסיור הראשונה לקחנו מרחק ממי שהרגשנו שהוא רק עובר-אורח, שואל שאלות של "תייר". התחושה שלנו התבטאה בהיצמדות של שנינו זה לזה, תערובת של מיניות עם נואשות לא מובנת. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. איך נהיים כמוהם? נחנו באחת מפינות החמד, מאלו שהלוטוס פורח  לצד הספסל, שהחום והלחות הופכים אותן לרחם ודמיון היושבים מופרה. התחלתי לנוע בחוסר מנוחה. ט״ו ישבה קפואה, נעצה מבטה בעוברים ושבים, מקצתם עם מגשי פלסטיק שחור שעליהן דלתונים מלאי אוכל. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, לאכול, להסתובב והיא אמרה ״לא, אני אשאר, נפגש בשתיים״. היא נקבה בשם של בניין שנאמר לנו בסיור ששם נערך עוד הליך מנהלי שמאשר לך להשתתף בקבוצות.  נורא רציתי להישאר איתה אבל עם כל הדיבורים של היופי בלהיות לבד... היא נהייתה יפה משנייה לשנייה והתרחקה ממני בעודה יושבת לצידי בלי לזוז. התעקשתי להישאר לצידה עוד מספר דקות עד ששמעתי קליק,אולי דג זהב קיפץ לו בבריכה. נפערה תהום בינינו. חזיתי כסרט תלת מימד בהליך חיצוני של פרידה. לפני שעה בשיחת ההיכרות הזהירו אותנו מחזיונות והמליצו להימלט למדיטציה. נאנקתי, ליטפתי ידה,נישקתי קלות את שפתותיה והלכתי. 
אחר הצהריים נרשמנו לקבוצות שהמליצו לנו. סווגתי זיין שכל והופניתי לסדנת הזן אמור לי מי אני . לט"ו הומלצה סדנת התראפיה רגשות ראשוניים. לעדותה, שלושה ימים היא נאלמה ורק  ביום הרביעי לסדנה השתחרר הבורג. סיימתי את הקבוצה ביום חמישי אחר הצהריים. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשן את הג'וינט שהכנתי לי מבעוד מועד. במצב מעורפל הלכתי לחפש מתנה ליום ההולדת של ט"ו בעוד יומיים. פגשתי את ס' והלכנו לחנות האבנים שלו. בחנות היו עוד מספר אנשים שדיברו במונחי מדור ההורוסקופ. הייתי רפוי מכדי שהדיבורים יציקו לי. ס' הושיט לי אפגאני שהזכיר לי שבעצם באתי לפה עם מטרה. מבטי הצטלב עם קריסטל גדול בשלושה צבעים. לקחתי אותו. מכל עבר ברכו אותי על הבחירה המוצלחת. וידאתי שהוא מספיק יקר  ושיש אפשרות החלפה. הסדנה של ט"ו הסתיימה לאחר מדיטציית קונדליני של אחר הצהריים למחרת.  בצהריים, היא ניגשה, חיבקה ואמרה שהיא ממהרת  לפני שסוגרים את משרד ההרשמה לסאניאס. מה? פערתי פי, אני בא לראות. "בוא, קדימה", נתנה לי יד ומשכה אותי. ביום שבת, עשרה ימים מאז שהגענו לפונה, הושלמה ההתחלפות של ט"ו. חגגנו את יום ההולדת בבית החדש בחברת הסאניאסים החדשים, ניצולי קבוצות התראפיה ואורחים מזדמנים.  פס הקול המוסיקאלי הורכב על פי דרישת הקהל מהשמעות חוזרות של "אניגמה" וטראנס מקלטות שבאו מגואה. ס' ואני הבטנו על ט"ו עמוסת שרשרות הפרחים. בעוד יומיים היא כבר רצתה להתחיל קבוצה חדשה. לא לפרגן היה מטופש וילדותי. "זה לא שאין לכם סיכוי אבל הסטטיסטיקה פה היא נגד זוגות, לא רק נגדכם, קח" הוא אמר בטון יודע והושיט לי מהאפגאני, "תגיד תודה". תודה, אמרתי, תזכיר לי על מה? "על שאתה מוקף נשים שדנות בשאלת הקשר בין דת לסקס"  ענה והצביע בתיאטרליות על ט"ו ומעגל רוקדות בגלימות בורדו באמצע החצר. "על האפגאני" שלף מפי את הג'וינט, שאף, נשף ותחב אותו לפי "לאושו, על שקרא לך" קניתי את האבן בדיוק בשביל שלא אצטרך להאמין בשטויות האלו, אמרתי והוספתי מיד למנוע עין הרע, אבל תודה אושו על שקראת לי. בגסות מכוונת  הוא נכנס למעגל הרוקדות והתחיל להזיז גופו בקצב שונה משלהן. בכוונה. "ולי..לי..אל תשכח להגיד לי תודה" הוא צעק לי. בהמה, הפטרתי לכיוונו ועלה בי החשש שאולי אגמור חיי כמוהו 
בשני, בתום היום הראשון לקבוצה "ריקוד עם מודעות" ט"ו יצאה לדייט עם אחד מהעוזרים בקבוצה הראשונה. "הוא עדין נאבק עם הילדות שלו אבל הוא מעסה מומחה" ספרה לי ט"ו תוך שהיא מעדכנת אותי בתוכניותיה לנסוע ביחד לגרמניה, לתת שם איתי עוד מכה הכרחית, לחזור לארץ, להתגרש ולחזור לפונה כמה שיותר מהר. 



אין תגובות:

פרסום תגובה