משדה התעופה בלונדון לקחנו את הרכבת לליברפול. ל' אספה אותנו מהתחנה,
נסענו לדירת הוריהו, השארנו את המזוודות ויצאנו.האור היה אפרפר וזהבים של תאורת
החג נצנצו מכל עבר. סביבנו התנודדו עוברים ושבים. ירדנו שלוש מדרגות לפאב השכונתי אליו התכנסה
המשפחה, תשעה אחים ואחיות, רובם נשואים + שנאספו לחג. מוסיקת הרקע נוגנה מעמדת
תקליטן מאולתרת ליד הבר ושתי ספות ענקיות שעליהן ללא הרף השתרעו החוגגים למנוחה
קצרה ושוב חזרו להסתער על המשקאות/דיבורים/ריקודים. המראה החיצוני לא נבדל מפאב
עולץ רגיל רק שכולם היו חברי בני משפחה שותפים לעדליידע. ט"ו ואני, שאחד
מהגורמים המאחדים בקשרנו היה ההתרחקות מהגרעין המשפחתי נושלנו במהרה מניכורנו.
אלכוהול, סמים והמון מוסיקה שהתחלפה לסירוגין בין הדורות. שמה לראשונה נתקלתי
במוסיקת מועדונים שקיבלה תשואות בוז לא קטנות מקרב בני גילי שגדלו על רוק שנות
ה-60 וה-70. חילוקי הדעות היו מסתיימים כשהגיע תורם של להיטי המבוגרים, משנות ה-40
וה-50. או אז רובדו הקולות למקהלה אחת שרה ומתנדנדת.
הגענו לתאילנד באמצע ינואר. החום הטרופי עטף אותנו והרגשנו בבית. ב- 19 בינואר, קבענו לאכול עם שני זוגות לחגוג את ירידתנו לאיים למחרת. זוג אחד לא הגיע. דאגנו קצת והלכו למלונם לראות מה קורה איתם. על דלת חדרם היה תלוי שלט לא להפריע בכתב ידם ובאותיות גדולות וחדות. בצד סולסל בעדינות בצבע סגול המשפט מדיטציה קורית. חזרנו לבדוק אותם לאחר הארוחה. התברר שלא מכבר נודע להם שהגורו שלהם מת. מאז הם שרו בבלבול, נעים בין הבעות צער של מחשבתם היהודית הישנה ושמחה מתבקשת על פי אמונתם החדשה. משפטיהם תובלו באמיתות על הגורו שלעולם לא חי ולכן לעולם לא ימות, על שחרור מכבלי החומר. הם תיארו בפנינו את הפסטיבל הענק שקורה ברגעים אלו באשרם שלו בפונה, גן-עדן של אנשים ערומים מתחת לחלוקים בצבע בורדו שבוכים וצוחקים. ט"ו ואני הבטנו אחת על האחר והנהנו. סימנו לנו בראש את האשראם כיעד שווה. למחרת ירדנו לאיים. על המעבורת נפגשנו עם א'. הוא ישב
על הסיפון, לונגי לגופו וגירבץ ללא בושה כשלידו ערימת ספרוני פילוסופיה של
האוניברסיטה המשודרת. התיישבתי על הספסל לצידו עם "שארית היום", הספר
שקניתי בעצירה בניו-יורק כמתנת פרידה, הבטתי בבוז קל בספר והתחלתי שיחה, צעד נדיר
שיתכן כי הושפע מניסיונו של הגיבור לנהל שיחת חולין כדרך להשביע את רצון אדונו
החדש. בדיעבד, התחלתי את השיחה כי לא' היתה אנרגיה ויציבות כשל אבי ללא הצד
המאיים. להבדיל ממר סטיבנס, משרת בשם הגאווה, אגיע בקרוב להחלטה שמשמעותה המעשית חציית
גבולות כבוד עצמי וכיבוד חוקי אב. ט"ו הצטרפה אלינו. הם בחנו זה את זאת
בחשדנות. חוש האף של שניהם לא טעה. לפני שהוחלפה מילה הם זיהו את המוצא העיראקי. שניהם, הסתבר, נזהרו שלא
להתערבב יתר על המידה עם עדתם. שם, על סיפון המעבורת, סופסוף קיבלתי הסבר מיד
ראשונה משני הצדדים מהי אפליה מתקנת. א' שכינה את ט"ו "סולטאנה", הסביר
מדוע הוא לעולם לא ייתפס עם נשים מזרחיות. ט"ו הגיעה לאותה מסקנה עם זכרים
מזרחיים. לאחר דיון פתיחת היכרותנו ירדנו לחוף. התמקמנו בבקתות קש שמוקמו ברווחה מול
הים. יצאתי לסיבוב התמקמות, כשמאחת הבקתות פנה אלי בעברית קול ידידותי מתוך ערסל
ושאל "רוצה?" לא ידעתי למה הוא התכוון בדיוק, הערכתי בערך. ללא הקדמות
הוא הושיט לי באנג מקוקוס, שעל הכנתו הוא עמל יומיים וזה עתה הוא סיים הכנתו.
הניסיון שלי במריחואנה הוגבל לסיגריות מגולגלות. לא בדיוק ידעתי מה לעשות.
"מה אתה אומר? בתול נפל עלינו,תיסלם, הנה תיראה" ושאף. לאחר מספר שניות
הוא התחיל לנשוף ולדבר, העשן יוצא לא מפסיק לצאת מהאף והפה. "סוחב מצוין.
הקודם לא היה טוב, אתה רואה?" המרפסת הקטנה שלו היתה עמוסה בכלי עבודה. בוא,
אני אעשה לך ראש קטן". שלוש שעות אחרי הראש הקטן התעוררתי כשהגלים מלחכים את
רגלי, חום היום התפזר ומולי, כחמישים מטר ממני יושבים בשורה על כסאות נוח אל מול
השמש כחמשה עשר נופשים ונופשות בינם א' וט"ו ואיש הקוקוס. נעתי בעצלתיים אל
תוך החול, מתחפר, מגרד עם גופי. נעים לי נעים. נתתי למחשבות לשחזר את מה שאירע לי
מהמרפסת עד הצלילה לחול, ומה שאני זוכר מבנגקוק וליברפול. מוחי סירב להמשיך
אחורנית לניו-יורק או לוס אנג'לס, דילגתי שנים לפעם האחרונה שהייתי בחוף עם עצי
קוקוס. ברזיל. אז היו המים הצלולים וקשאסה מהבוקר אתנחתא בין מסע טבע אתגרי. תכין
עצמך, אמרתי ואספתי עצמי למצב עמידה. "נו," אמר לי איש הקוקוס,
"אהבת את היצירה שלי, רוצה?" והושיט לי את הבאנג מקוקוס "אבל תראה,
עשיתי פה חור, עכשיו זה ממש טורבו" הבטתי על א' וט"ו. היה לי כל כך הרבה
מה להגיד, רק שלא ידעתי איפה
להתחיל. השתהיתי קלות. "יאללה חביבי לא להפסיק ת'זרם" במבטא
תימני כבד שמעתי מישהו מהקצה. רגע רגע זה בעצם היתה הכוונה של השיר. אוי...
למחרת בבוקר, התייצבתי בבוקר לסדנה להכנת באנג. איש הקוקוס היה בן
גילי, מעשן מגיל 17 שבא לנוח משנתיים עבודה בתחנת דלק באוסטרליה. בצהריים כבר
הצהרתי שמעכשיו אחיה אני רק שאפשר לעשן כל
היום בזול. בערב היתה מסיבת ירח מלא. הייתי לחוץ לקחת טריפ פעם ראשונה. איש הקוקוס
אמר שנגמרו הקרטונים אבל שפכו לו על נייר רגיל ונתן לי רבע דף A4 עם כתם עליו. הכנסתי לפה בתאווה. השעה היתה עשר
בלילה. כעבור זמן קצר התחלתי להזיע, הרגשתי צורך להקיא את ארוחות המנצ"ס של
היומיים האחרונים. דבר לא יצא. חזרתי
לאזור המסיבה. האדם הראשון שעברתי לצידו, הפחיד אותי, זזתי הציד ופיניתי לו את
הדרך וכך הוא שאחריו ואחריו. חוץ מט"ו וא' פחדתי מכולם. המילה פחד מתארת
כיווץ חזק בגוף שסוגר את הנשימה וגורם לתחושת חנק. כשהתבודדתי פחדתי שהטריפ יתפוס
אותי ולא ייגמר לעולם. היחידים שלא פחדתי לידם היו א' וט"ו, אבל איתם היה תסכול שהם לא
מבינים אותי, שהם רק אומרים לי שזה יעבור ומה אם הם לא מבינים? כעבור שעתיים הגוף
התחיל לשחרר צואה, קיא ושתן. מצאתי עצמי מתבוסס בשלולית של הפרשות, נרגע
מהכיווצים, נח לתוך החמימות של הנוזלים שבגדי היו ספוגים. כשהזריחה עלתה הרגשתי
שניצלתי. א' וט"ו שהשגיחו עלי מרחוק
לקחו אותי לחדר שעד כה סירבתי להגיע אליו, מסיבות שאותן בזמן הטריפ לא רציתי לפרט
ולאחריו – לא זכרתי. התקלחתי וישבתי במרפסת, מביט על היום שעולה. גופי רעד אבל הסיבוב
הבלתי נלאה של מחשבותיי שינה מהירויות.
איש הקוקוס בא, שאל מה העניינים, בלילה הוא היה עבורי בקבוצת החשודים המיידים
להזיק לי. "אל תדאג, זה קורה לכולם". כולם זה לא אני חשבתי לעצמי. אני
לא חוזר לארצות הברית עד שאני מברר מה בדיוק קרה שם. כבר היה לי ניסיון בשביל
להניח שעלול לקחת לי יותר זמן מהממוצע בעיכול החומר. כעבור כמה ימים, שטתי
לקוסאמוי. כבר בדרום אמריקה גיליתי שחנויות ספרים משומשים באזורים של מטיילים הם
תיבת קסמים. חזרתי עם חמישה ספרים של הלדוס האקסלי. בעל החנות המליץ שאתחיל
בחקירתי עם מי שסיים את חייו וייסוריי סרטן הגרון שלו בזריקה של 100 מ"ל LSD. הוא צדק כמובן. מהטריפ הרע השתנה הטיול. לא
היה לי היסוס שמא עלי לשנות הצהרתי הילדותית מלפני כמה ימים. הייתי נחוש לפסוע
בדרך הסמים הזמינים רק שבמקום להסתפק במרדף אחר הנאת החושים הפרטית ראיתי אותם
כמשקפיים לעולם חדש ונפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה