יום רביעי, 25 ביוני 2014

פרק ט'; 27-24; חניה הרחק מAלדין, Bמבי וCפטיין הוק

מיד לאחר הפירוד החלה זליגתנו לזוגיות ערב. ט"ו קנתה לי את הפוסטר של ג'וי דיויז'ן LOVE WILL KEEP AS  APART. תליתי אותו במרתף בברוקלין להרתיע את בעל הבית החרדי מלהכנס. ניו יורק כיבסה לי את תובנות מיקוד וצמיחה אישית של לפני הטיול עם הנרפה והחולם של לפני הצבא. התוצאה הייתה סטודנט באוניברסיטה משנית לקולנוע, תלמיד חרוץ לפרופ' ברברה לימינג שכישפה אותי בסיפוריה על אורסון וולס. ברברה התלהבה מהמראה המסתורי, קוראת כדור בדולח במיני שחור, שהקרינה ט"ו. היא חשבה שט"ו דומה לריטה היווארת' שאת הביוגרפיה שלה היא השלימה באותם שנים. היא והחיים סביבי עודדו אותי לחזור לזוגיות. הייתי קל לשכנוע אבל לא רציתי שכישלוני כרווק יהיה המניע. העדפתי להמתין, לסבול לבד עם ספרים בברוקלין ולקנא בעולם החם שהיא יצרה סביבה בקלי-קלות בקווינס.  חזרנו לגור ביחד במנהטן שם אשררתי את מה שיודע  מי שאין לו בעיה להיות רגל פה רגל שם: נעים להיות תייר בארץ, קל ונוח להעלם בחו"ל. בארץ נפגשתי לראשונה עם משפחתה של ט"ו; מהר מאוד הורעפו עלי צלחות של אוכל, אחיה וקרובי משפחה נוספים באו לראות את הלא בדיוק בן זוגה של הבת היחידה. הפגישה האירה את ט"ו מזווית שלא הכרתי והסירה ממני את ערימת הפחדים הדמיוניים שבניתי על מערכת יחסינו. המחבר בנינו בלט על רקע משפחותינו: זכר חולם/נקבה מעשית, הורים ילידי ישראל/חו"ל, אח קטן/אחות גדולה. את הכוח שלנו ביחד לשרוד. החלטתי להפסיק להתעסק בשאלה מה היא מוצאת בבן אדם הקופסתי שחזרתי להיות. בניתי לי שוב חממת קריאה. הפעם באנגלית. אז  בית ספר/הורים/תנועת נוער היו משקל נגד למילים הכתובות, עתה העמדתי על כף המאזניים הנגדית לקריאה את האוניברסיטה/עבודה ורחם חמים. עם מילונים בגדלים שונים טסתי עם הניו-יורק טיימס/ווילג' וויס מעל מה שלא פקפקתי לרגע, מרכז העולם, ניו-יורק. ט"ו נגלתה לי שוב כבת זוג מעולה לטיול בעיר כשמניחים את הספר מהידיים. מעיניה נשקף מבט משועשע על העולם. היא ראתה שקוף את מאבק ההישרדות הכלכלי ולא נתנה לכסף לדרוך עליה. שמרה על עין פקוחה לפער בין השאיפות למציאות והייתה חברה תומכת, לא רק לי אלא גם לאלו שלחץ העיר איים להכריע. בזכותה יכולתי להתייחס להווה בניו-יורק כמגרש הרהורים
כשני ילדים סקרנים עקבנו אחר הזוגות שסביבנו. את שנינו איחד הרצון שיחסינו לא יראו/ישמעו כמוהם. כיוון ששנינו היינו בטוחים שיחסינו לא כשל הורינו לא בדקנו אז את המערכת בינינו. בשיחת וידוי, מספר שנים מאוחר יותר, התברר שבחיינו השיתופיים שנינו חרגנו מהזוגיות שלנו מספר פעמים זהה. היא הופתעה מהמספר-  שש, לא אופייני לתשוקתי העצלה. גם אני לרגע הופתעתי מבחירותיה. ברירת הציידת מול לקט המזדמנות היא ההגדרה שמסכמת את ההבדלים בבחירותינו. עם אף אחד או אחת לא היה רצון או צורך עז שעלול היה לסכן את הנוחות בהתמודדות עם השאלה. שנינו העדפנו ללכת שיכורים קלות, יד ביד בסנטרל פארק מבסוטים מעצמנו מאשר להטריד את עצמנו באי- הנוחות הרגשית שעלולה להתעורר. היינו מצוינים בהשתנה, כיסוי העקבות והמשך תזוזה משנתקע  שנתקע בעלילת רומן רומנטית כמו שיכולנו לשמוע באופן מילולי מבעד לקירות. הבניין ברחוב 2 שגרנו בו היה בן ארבע קומות ללא מעלית. כל קומה חולקה לשש דירות קטנות. בעל הבניין, אירי גבוה בן 40 מסטייטן-איילנד ניהל אותו לאחר שאביו נהרג בידי אחד מהדיירים. הוא עשה עתה כמיטב יכולתו  למקסם בטיחותו בבחירת דייריו. בשבילו היינו אנו, זוג מהגרים שקטים, זוג משמיים שקט ומשלם בזמן, שילוב נדיר, כך הסתבר. מדי שבוע היתה מוזמנת ניידת כשאחד הניצים, או שכן שלא היה מוכן לסבול מריבה בחמש בבוקר. בעל הבניין סינן פורטוריקאיים מטעמי בטיחות וחד-מיניים מפחד מגיפת האיידס וקיבל רק זוגות סטרייטים, לבנים אמריקאים. בסוף נעוריהם, תחילת שנות ה-30, עם קצת ותק בעיר ושהונעו מהרצון לעשות את זה בתפוח הגדול מוכפל בחשש לחזור לשיממון הפרברים. בסוף תקופתנו בניו-יורק היה הקולות מהמסדרון כמסך טלוויזיה בחדר הסמוך. לא התכווצנו מפוחדים או התחבטנו אם להזמין ניידת. התרגלנו לזעקות, צרחות, השלכת חפצים,  הכרנו את הנפשות הפועלות בשביל לצחקק, להיאנח ביגיעה ולהסתובב על יצוענו.  לא רק ה"גויים" היו לנו תמרורי אזהרה. זוגות מהגרים ישראלים בגילנו נחלקו לאלו ששקיעתם בחלום האמריקני פלטה אותם ממנהטן לטובת הרחבת משפחה ואלו שמאותה סיבה בחרו לחזור לארץ. התגאינו שאנחנו בשלישיה עם העיר כשהגיעה אלי הצעת עבודה, שמשמעותה היה לעבור עם תום לימודי ללוס אנג'לס. חגגנו את מכירת עקרונותיי בנסיעה לדיסניוורלד, לפגוש חברות של ט"ו מליברפול שעבדו שם ולנסות אקסטזי, הסם החדש והמדובר בשוק. בלענו את הכדורים בכניסה לאתר. בזכות ניסיוננו בפטריות, קקטוסים וטעימות ירוקות פה ושם  הצלחנו באהבה לעבור בין כל המתקנים,  לשחזר מקום המכונית במגרש החניה הענק. הרחק מאלדין, במבי וCפטיין הוק, ולהשתרע בג'אקוזי של המלון. חווית האקסטה במיאמי טלטלה לאורך תקופה.  טסתי ללוס אנג'לס כשהשפעת הסם על הקול הפנימי והחיצוני לא מתפוגגים. הקולות מבחוץ, בליל הרעשים האנושיים והלא- אנושיים התעמעמו והתהדהדו ועתה, כהרמוניית כלי נשיפה עיטרו את קולי הפנימי. הוא, הקול,התעבה והתעצם בראשי ולפעמים אף זימר תווים בודדים, מדגיש, מרכך מלווה או מתעמת. הריב יצרי בעולם המקומונים הלוס-אנג'לסי נבחש ברשמי עבר כעיתונאי נוער וסרטי עיתונות דגש על "האזרח קיין" מוער צמוד לפס קול שלא השתתק. פס הקול עזר לי לדחות את כתיבתי עד הדדליין ואז לדחוס בכמה שפחות שעות כמה שיותר מילים. כמו מקצוען. הפס קול הפך אותי לידידותי, חברותי, אוהב ג'ין וטוניק ונסיעות ארוכות במכוניתי החדשה. בגלל זה לא הבנתי את הנפילה לבכי ללא הפסקה לאחר שצפיתי בקומדיה הבריטית "שירלי ולנטיין". הבכי לא נפסק בנסיעה חזרה מבית הקולנוע, האלכוהול שינה את איכותו, במיטה נרטבה הכרית. על מה, לעזאזל. שני חשודים מיידים. הראשון- גיבורת הסרט שפותחת דף חדש הזכירה לי את לואיז, שאיתן התראינו במיאמי. זכרתי שקינאתי בה על שהן החליטו לעזוב הכול והמשיך לטייל. השני-אירוע חגיגי יום קודם בקהילה היהודית אליו הוזמן סטיבן שפילברג. במהלך הארוחה לא התאפקתי והצטרפתי לתור מבקשי חתימה. הגשתי לו את ההזמנה. הוא לקח אותה ובחביבות חייך אלי כשלפתע הופיע מעליו בלון-באנגלית/בעברית EIN LECHA MA LAASOT, IDIOT?, קולי הפנימי צורח את המילים. חטפתי את ההזמנה עם החתימה והסתלקתי לבר המשקאות. אייה זה כאב. למחרת, ביום כל הקדושים ראיתי את הסרט. בדרך עברתי אצל מינה שבאה ללוס אנג'לס להגשים את חלום הדוקטוראט שלה. מקצוענית בכתיבה ובלעיסת מסטיק תוך כדי עישון, מהראשונות שחשו את סגירת העיתון "דבר", היא חנכה אותי. "עזוב, הכול מהאקסטה. נפילה. ככה זה..היה לך מזל שלא קרה קודם" היא אמרה. והקטע של ספילברג? "נו מה? הוא צודק, אז סימן שאלה שלוש נקודות מה אתה רוצה? נכון לכולם. מצב ידוע כהחיים.כותרת" . נסער מבכי, מתחושת חדלות-חווית חרדה קצרה ובלתי נשלטת שהמחשבות מעגל מושלם סיבוב משחרר הגוף להבת דמעות-הגעתי הביתה והתקשרתי לט"ו. מינה אומרת שזאת נפילה של האקסטה ושאגיד תודה שאין לי חריקות שיניים, גנחתי לט"ו,  תודה אבל למה מחיים של עקרת בית מליברפול, אני מוקף זוועות בלי העלאק הפיאנדינג. "לואיסה מליברפול, היא אומרת שזה איום ונורא " ענתה ט"ו "חוץ מבכריסמס כי כל השכונה משפחה, ככה היא אומרת, היא התקשרה אתמול שהיא נוסעת ממיאמי באמצע דצמבר, הזמינה אותנו, רוצה?" "איזה ליברפול, איזה כריסמס, אני תקוע פה עם סקופים על כתובות נאצה בבית כנסת". "עזוב, אתה סובל, גמרת ללמוד, לי נשאר עוד חודש, בוא ניסע אני כבר לא יכולה עם הקור הזה. יש לנו כסף".  "יש לנו כסף?", " תתפלא, יש. עשרת אלפים דולר+הנוסע
קולה ניחם ובטח, צפיחית ששלפה אותי מטעימונת נפילת הסם בגמר התמצותו. הגשתי הודעת התפטרות. בחודש האחרון בלוס אנג'לס, נמחק הקול הפנימי לטובת סקופים מקומיים שאחריהם רדפתי בלהיטות שהחשידה אפילו את המו"ל. יום לפני סילבסטר 89, טסתי לניו-יורק, נפגשתי עם ט"ו בשדה התעופה ויצאנו מערבה למזרח


אין תגובות:

פרסום תגובה