יום רביעי, 25 ביוני 2014

פרק ח'; 24-21; אהבה במוצ'ילה

מוכן ליציקה הצטרפתי לסדנת "EST" למודעות והתפתחות האישית. שלוש מאות איש בחדר מכווצים ומשחררים רגשותיהם לתבניות חדשות. ה NBAשל אדם ברוך, קולנוע אמריקאי חדש הביאו את הקדימונים והנה הדבר האמיתי. תובנות ששנים צריך לקרוא אותן נחתו כגשם, התלבשו עלי כמדי האזרחות שאוכל בקרוב ללבוש. מסוף הסופ"ש הראשון השקפתי מפסגת העולם כאזרח מודע. בסופה הציעו מארגני הסדנה השתלמויות-ערב כאמצעי מניעה לגלישה במדרון החיים-לא-ממוקדי-מטרה של לפני שבועיים. התלבטתי בין מיני-סדנה לטפל במערכת יחסי עם כסף או הדבר הזה עם הציצים. בחרתי באפשרות הראשונה. קודם נראה אותי בקוס שלהן משם נמשיך, אמרתי לעצמי. קבעתי להיפגש עם אחת מעוזרות הסדנה, שיער אסוף, חליפת תכלת, שאיתה החלפתי מבטים מרומזים ונגיעות קלות. ותיקים בארגון השקיפו על העולם מפסגה יותר גבוהה, רציתי הצצה מקרוב לאן מועדות פני. הותיקה פתחה את הדלת בחלוק בלוי והזמינה אותי לשבת עימה במטבח קטן בדירת הקרקע. דלת המטבח היתה פתוחה ושלושה חתולים נעו בין הפנים והחוץ. היא חלקה עימם שתי קופסאות של סרדינים בשמן צמחי מקופסה. את שלה היא שמה על קרקרים "פרומין" מרובעים יבשים. הקרקרים והסרדינים נכנסו בזה אחר זה לפיה, החתולים יללו, אין סיכוי שאשמור זכר בתולי עטוף בקרקר חום בהיר. אחד ממשפטי המפתח בסדנה הוא "מה שעוצר אותך בEST הוא שעוצר אותך בחיים", הרהרתי בעגמומיות לרגע והתעשתי: אם אין שמחה אין מודעות. הצטרפתי אליה לעוגה שאימא שלה אפתה, עזבתי לאחר נס קפה. ניצלתי. שבוע לאחר מכן השתחררתי מצה"ל. הצטרפתי לקורס ערב "שקרים על כסף". הגדרתי את מטרותיי בדף שחולק לנו. לא רציתי להיות עשיר רק שיהיה לי מספיק לסבוב מוצ'ילרי יותר ארוך מהבחור שגנב לי את י"ב. המדריכה טענה שמדובר בדוגמה להצטנעות גאוותנית, הקטנת שאיפות ודחיית סיפוקים. היא ביקשה ממני לרכוש לעצמי עכשיו משהו שאני נורא רוצה. רציתי מכונת גזר. השאלה- למה שאקנה אם אני עוד מעט נוסע מרחיקה אותי מהכאן ועכשיו היא הסבירה לי. ברחוב אלנבי, מחזיק רכישתי החדשה פגשתי את י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". סטודנטית לפסיכולוגיה, יין ומצעי סאטן שבדיוק הגיעו מאמריקה היא טפלה בי כמו שעד אז לא ידעתי שאני אוהב. התביישתי להודות בבתולי. למודעות החדשה שלי היתה גאווה. את שלושת החודשים הבאים ביליתי בסדרת פגישות דו-שבועיות בחברתה בקלילות שהפתיעה אותי כל פעם שהיא פתחה את הדלת. ללא דרמות זרמנו למיטה, הזדיינו בחיבה, נפרדנו בבוקר, היא ללימודיה ואני לאחת משתי עבודותיי: רוחץ מכוניות בתעשייה האווירית בימי חול, שומר סופ"ש במלטשות יהלומים.
נפגשתי עם י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". שלא התרשמה ממודעותי החדשה  וטענה שמדובר בשטיפת מוח ולפי העיתון- סוג של כת. בהיסוס לא אופייני היא שאלה אם ארצה להיות בן זוגה המוצ'ילרי בעוד מספר חודשים לאחר שהיא תסיים שרותה הצבאי.  בקשתה החמיאה לי. אהבתי את נחרצותה ואת הדו-קרב שהיא ערכה עם כל הבנים. הייתי לה ברירה נוחה לטיול המדוקדק שהיא תכננה לערוך לפני תחילת לימודיה. היססתי לגבי התאריך שהיא הציעה. "מה הבעיה עם התאריך?" שאלה י"ג במהירות, "אפשר להזיז בשבוע, עשרה ימים, רוצה עוד קפה?". עד שהקפה הגיע שקלתי  בין נאמנותי לדרכי החדשה, מכוונת מטרה ודרכי הישנה שאופיינה, גיליתי כאדם מודע, כלא יותר מאשר דחייה אחת גדולה של ביצוע תוכניות לטובת מרווחי זמן של קריאה ותכנון תוכניות. נשמתי עמוקות. י"ג הלכה לשירותים. היציאה מהארץ נקשרה כבלון לעברי ולתכנוני העתיד: י"ב והמוצ"ילר שלה באים לארץ, היא-להתגייס והוא-ללמוד משפטים. אפשר לנסות לכבוש לבבה? רעיונות לעסקים חדשים הופרחו ללא הרף בפי מנהלי המשמרות בחברת השמירה והניקיון, לא עדיף להתעשר ואז לטייל ומשם להמשיך להוליווד. אין בעיה, פלטתי כשהיא חזרה לשולחן. למודע כמוני אין בעיות, יש רק הזדמנויות. קדימה. ראשון בדצמבר מצוין בשבילי. "יופי, תכננתי מסלול, אני יודעת בדיוק.."
כעבור שבוע הייתי במונטווידאו עם הוריי, מגשים עכשיו חלום ללמוד ספרדית ומשחק נסיך מבוקש לבנות קהילת היהודים הקטנה. זנחתי את טבעונותי מהאסאדו הראשון אליו הוזמנתי. טקס אכילת הבשר פתח תיאבון לאוכל שלא ידעתי שקיים בתוכי. שיעורי ספרדית וצפייה יומיומית עם אימי בטלנובלות שיפרו לי את השפה. ידידותי ומלא בטחון מאז סדנת ההתפתחות האישית התחברתי עם בן סוחר מהקהילה המקומית שהציג אותי לשתי ידידותיו. עם י"ד, רזונת שחומה, שיער חלק  ושומה קטנטונת באמצע לחייה. שבוע לפני הגעתה, הודיעה לי י"ג שהיא מצרפת חברה למסענו המשותף. 
 ט"ו והיא  נפגשו באילת והתאים להן. האגביות שהיא סיפרה לי בשיחה טלפונית, החליקה על הצביטה שחשתי שלא התייעצה בי. בלעתי את גאוותי עם י"ד לצלילי ג'ורג' מייקל. שוב ושוב התנגן התקליט בבית או בקסטה במכונית רקע למיומנות העונג שנרכשה עם י"ב. נפעמתי מהפאסיביות הענוגה שלה ומדמעותיה ככול שהתקרב המועד שבו נאלץ להיפרד.
ממרחק, שותפותיי למסע נבלעו בתיקי הגב הענקיים. י"ג צהלה לעברי והציגה לפני את ט"ו. נעצתי מבט בנערה שחיוכה המרוחק היה מסתורי כקוראת כדור בדולח בקרקס נודד. מה זה?  ט"ו לא השתבצה לשום קטגוריה שהכרתי. עמד לי הזין עד כאב. י"ג לא התרשמה ממונטווידאו. היא הקציבה לעיר שלושה ימים, בעיקר לצורכי מנוחה מהטיסה המייגעת. לט"ו, כמוני, לא היה עניין לשבור לה מנהיגות. בבוקר יום ג' שטנו עם רחפת לבואנוס איירס. לעיר הוקצבו חמישה ימים. הייתי חסר אונים מול הזקפה העזה כול פעם שהתקרבתי לט"ו. נזכרתי בכאבי ביצים שהחרמנים לא הפסיקו לדבר עליהם בצבא. היה לי ניסיון בדחיית סיפוקים, עיכוב תוכניות, שתיקה אילמת למול אהבה, לא בתשוקה מכף רגל עד ראשי.  נשארנו מעל המתוכנן בבואנוס איירס. תוכניותיה של י"ג השתבשו בגלל שביתה ששיתקה את העיר. ט"ו ואני שיתפנו פעולה בכיבוד היקיצה הטבעית ובהורדת קצב הטיול. כילדים קטנים נתנו לי"ג להוביל את העניינים.  המשכנו ללכת אחריה בצעדים מדודים, התיידדנו בלי לדבר או לשגר רמזים כלשהם. כעבור שבוע לקחנו אוטובוס לתחנת דלק הכי דרומית בעיר ומשם תפסנו טרמפ עם משאית להובלת מכוניות. י"ג ישבה עם הנהג מקדימה ט"ו ואני במכונית פורד לבנה בקומה השנייה של המשאית הענקית אותה. דקות לאחר שהנהג החל לנסוע גמרתי לה ביד. אחר כך סידרנו את המכונית והפכנו אותה למאורת שפנים. 700 ק"מ, יומיים וחצי של נסיעה מטלטלת עד יעדנו הבא, שמורת פינגווינים בחצי האי ולדז הרפינו רק שהנהג עצר לנוח מהנסיעה בכביש המצולק. לא סיפרנו  לי"ג. מאותו חסם שבזכותו יכולנו להסתיר תשוקתנו היוקדת- הדדית ממבט ראשון גם לה, כך הסתבר- הגברנו תשוקתנו בהסתרה ממנה. שבנו והכפלנו ריגושנו כשנדבקנו בתחרות זיון במקומות ציבוריים שעליה סיפרו לנו זוג סקנדינביים בארץ האש. ט"ו ניחנה בראש מתמטי והיגיון בריא, היא העדיפה לבהות, להקשיב, להשתזף, ולשמחתי הרבה- להזדיין. עיראקית שמעדיפה אשכנזיים הייתי לה וודי אלן, צבר בלי משקפיים. היא  שידרה קרירות של שולטאנה וחיוך עצל. רגליה החטובות, קצרות יחסית לגופה החזיקו פלג גוף עליון ארוך, בטן סגלגלה ושדיים דשנים. פנים ארוכות עם סגלגלות מסוימת  מתחת לשיער ארוך נעים למגע. כשהגענו לסנטיאגו צ'ילה, משם לפי התוכנית היינו אמורים לקחת אוטובוס למפלי האיגוואייסו ולהמשיך לברזיל התוודינו לי"ג על מעללינו מאחורי גבה. בפה פעור, פניה משתנות מהלם לעלבון, תגובתה הראשונה היתה "אני לא מאמינה.. איתו?" עליה היא חזרה מספר פעמים ואז ביקשה מאיתנו לעוף לה מהעיניים. קנינו "לונלי פלאנט" ובהתייעצות עם ספר המטיילים בשגרירות ירדנו לאי דייגים קטן לחגוג ירח דבש עד שמזג האוויר התקרר. עלינו לברזיל ובדרך עברנו את אירוע המריבה הראשון. ט"ו נעלבה מעודף תשומת לב שנתתי לאחת הנוסעות והסתגרה לשתיקה. נעלב משתיקתה, התנקמתי עשרה ימים מאוחר יותר בשתיקה כועסת משלי בריו דה ז'נרו לזכר אהבת נעוריי שלפי מה ששמעתי נפרדה מהחבר שלה. שנינו לא היינו אנשי מדון, ריבנו המועטים היו קצרים ונגמרו בזיונים סוערים. גם מעולם לא דיברנו או ניתחנו את הסיבה למריבה, הדחקנו והמשכנו הלאה. לה ולי הייתה זאת חברות רצינית ראשונה, מגע יומיומי רציף עם מישהו חדש. היה לנו נוח איש בחברת רעהו. שנה מהיכרותנו, עם מאה דולר בארנקנו המשותף, נחתנו בניו-יורק.


אין תגובות:

פרסום תגובה