יום שני, 14 באפריל 2014

פרק ו' 15-18 ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות

לתיכון נכנסתי ארבעה. ה' טענה שאני מלבן. את עצמה הגדירה כ"מרובעת": נשית, זעיר בורגנית ונודפת בושם מעודן. ה'  נעתרה לחיזוריו של כבר-בחור, גדול ממנה בשלוש שנים שהצליח לשבות את לב הוריה. כבר-בחור חשב כבגיר מודע לאחריותו ונכון היה לדאוג לבתם הבכורה-חרוצה-ציונים טובים ונטייה לדעתנות יתר. יציבה בגשר לבגרות שהונח תחתה, ה' מזגה  לשנינו ליקר "סברה" מבר הגלובוס החדש שזה עתה הוצב בסלונם. בעליזות צברית מהאלכוהול היא דנה בי, שאלה וענתה "זה לא שאתה באמת רוצה להתבגר ואו חס וחלילה שתהיה לך חברה רצינית. אתה תינוקי ומבולבל כמו אלו שאתה מתלהב מהם". עגמומי מסירובה להתחרמן, השלכה מעשית של זוגיותה החדשה, ה' חיברה בין חוסר שביעות רצונה המצטבר לשינוי תזונת קריאתי וחוסר יכולתי להביא חברה/ידידה ליציאה משותפת במכוניתו של החבר החדש. זליגתי מרומנים היסטוריים ואיין ראנד לספרות ישראלית ויודו- אמריקנית לא היטיבה עמי לדעתה. "החי, המת, הנכה והחרמן" היא כינתה את מציאותי בראש במרחב  "החי על המת"  פינת "לא שם זין". רפי ויונס שילבו עבר חלוצי, הווה מתוסכל ועתיד מעורפל. לא העזתי להגיד לה שאני מזמן מעליהם. רפי, שחרף נכותו מעמיד את הזין ויונס הלא מתפשר, מראה עקומה לחיי מגורדי-עור ויצירתיות תחת מחסה,  היו קורבניים מדי בשבילי. ברוח 101 ומיומנויות בהשראת "קרלוס-טרור בעל אלף הפרצופים"  התנתקתי מזקפת הבוקר ושתיים עשרה דקות בדיוק מצלצול השעון כבר הייתי בגימנסיה. מתנשף מריצה הבטתי ב"מאחרים", פניהם מופתעות-מתחננות-כועסות בצידו החיצוני של השער הכחול, הזעתי החוצה מנת שנאה יומית. לאחר ספירת עד 30 להסדרת נשימה, בהליכה מהדסת קלות לכיוון הכיתה, כשידי מפשפשת במכנסי  תחת חולצת דקרון אחידה ארגנתי את המזדקר לכיתה. במסדרון הריק לבד ממורות טרודות, מורים חמורי סבר מכבים את הסיגריה,  גדולי האומה על ובריסטולים בנושא-שליש על הקיר נכנסתי לתפקיד פעיל חברתי זוטר.
ביום הראשון לתיכון התאהבתי במבט ראשון בגרסה בוגרת ואדומת פנים לילדה הבלונדינית, אהובתי הסודית שנשארה בבית ספר היסודי. שוב השתתקתי. הפעם ידעתי שלא הגיל הוא סיבת אלמותי. להיפך, היה לי המון מה להגיד, לשמוע ולדעת עליה רק שלא הייתי מסוגל לפתוח את הפה. כיוון שהשלכתי עצמי בחדווה על דמויות וודי אלניות, לא הייתי מוטרד. שיבצתי את מאמצי לכבוש לבבה בסדר יומי העמוס. באהבה נהגתי כבשטחים אחרים בחיי; מסתפק בלהיות שם, ובאמונה העיוורת שמשהו. העברתי את קריאת הספרים מחדרי לספסלים ציבוריים בדרך לביתה והנהונים מחויכים. תודעת הריבון ישבה לי בקצה הזין ולא ראיתי בעיה בהיותה ב"מכבי צעיר". כולנו, האמנתי ללא עוררין משרתים את בני האור. דקויות השארתי לפעילים חברתיים קהי חשיבה. בלא הכי הרגשתי שימי ב"צופים" קצובים; הגעתי לקצה יכולתי עם מעשיותי הדלה במחנאות וסמכותי הרפה בהדרכת צעירים ממני. מה שהיה יכול להשאיר אותי הוא חברותא אך כזאת לא היתה לי. רתיעתי מדיבורי גסות, רמיזות על אוננות, תיאורי מזמוזים מדומיינים ודיוני ספורט אינסופיים גרמו לי אי-נוחות . חוט תום נעורים תפר את גופי, פקעת עצבים, שחוח-גב ורזה לביטחוני העצמי בחללית הפרטית שבניתי לי.
 סיבה אחת לכך היתה שביעותי המינית. הסתפקותי בפורקן והיכולת לקבל אותו בלילה מחלומות רטובים בלילה או בעזרת כמה שורות עידוד מהנרי ג'ימס, פיליפ רות ואריקה ג'ונג. ניסיתי להתענג ממגזינים, סרטי פורנו בבתי קולנוע אבל הם לא היו תחרות לקלאסיקות  ארוטיות מהמאה ה-17. פה ושם תפסה אותי בעלת יוזמה, הצמידה אותי לשפתיה ואפשרה לאצבעותיי, שידעו רק את המתח מאחיזת עט או גירוד העור להתרפות בתוך חזייתן או תחתוניהן. קל כנוצה, לא היו לי אותן רגשות אשם על תאוותי; אהבתי לראות את עיניהן נעצמות, שפתותיהן רוטטות. מגעים לוהטים שכאלו הזדמנו לי בשפע בתנועת הנוער החדשה שאליה ניתבתי את אזרחותי הטובה. דלת בנים, התנועה אפשרה למיעוט הזכרי לעמוד במרכז תשומת הלב. לאווירת עסקי השעשועים האמריקנית של הארגון התפתיתי מרגע כניסתי המהוססת למבואת "בני ברית" ברחוב קפלן. הזמינה אותי ח', אחראית המתנדבים במרכז קהילתי שאליו לא מכבר התנדבתי. נפגשנו שוב על האוטובוס לתל-אביב, אני בדרכי למסע קניות תקליטים בקו פאז-אלחוט, והיא-לוועידה חודשית של מועצת "נוער לנוער". עוד בפגישתנו הראשונה, שבוע קודם התבלבלתי ממנה. במקום להתלבט שעות ארוכות בבחירת התקליט והתחככות במביני העניין בעלי שיער ארוך ולבוש שחור, מיהרתי ללא מוכר הבטוח. שחומה, רזונת עם צמה עבותה, עיניים מבריקות הזדקרתי משמה ושם משפחתה הלקוח מאלף לילה ולילה. גדולה ממני בשלוש שנים, חבר קבוע ובעלת מחויבות חברתית כה סוחפת שאילצה  אותי לנשוך את זרתי בניסיון לשכך את המזדקר. בשנה שהתחלף השלטון ויצא תקליטו של שכן וגיבור המתנ"ס זוהר ארגוב, באה לי המשיכה לצבע העור כהפתעה מוחלטת. מאיפה זה בא לי? חשבתי לאחר שנחלצתי משם; דיאנה רוס, שושנה דמארי, המשרתת ב"חלף עם הרוח" עברתי על פני דמויות כהות בחיי מנסה להסביר את הרצון העז לגעת בה. היום אני יודע שבעוד אחד מהיפוכי התפקידים נפלאים שהחיים בשכל מזמנים, נמשכתי למגע ולצבע העור הכהה של אבי דרך ה"אחר" הנשי. בפועל, ח' השכיחה ממני את התאהבותי בבלונדינית אדומת הפנים. שבתי למצב ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות, עיני בולשות כבר אחרי כל הצבעים. לא היו הרבה כהות גם בתנועת הנוער החדשה ואלו שהיו, בהסתברות מטרידה תבעו ממני לשחק את תפקיד הגבר ולקחת יוזמה. לא היה מצב. גם ככה היו לי קשיים עם י' הג'ינג'ית מתולתלת מאנגליה שהכרתי במשלחת לארה"ב, התאהבה בי ושבה לבקר בישראל. היא אהבה למצוץ. למה שמישהו ירצה לעשות זאת תהיתי. היתרון היחידי לפעולת המציצה מבחינתי היה השהיית הגמירה, העונג באי השבעת הרצון. כפרס על עבודתי הקהילתית וכאות הוקרה על תחכומי נשלחתי פעמיים לארה"ב להיות עם שטופי עונג מוצצים ונמצצים. עדכנתי ללא הרף את סיפורי המומצא והתבצרתי לתוך צורה של חכמולוג חלש אופי. משנה לשנה בתיכון שוחחתי פחות ופחות. באמצע התיכון עברה משפחתי לחיפה. למשרתי החברתית נוספו שעות תעבורה ציבורית כגלולות הרגעה למתחים שרק גופי הרגיש. אף אדום מנוזל תמידית, נשימתי שטחית וחורקת התבצרתי ברעיונות, מוזיקה קצת אחרת וסרטים לקהל מצומצם שהולכים לראות לבד. לא הרגשתי בודד, מנותק או מנוכר. להיפך. נעים הליכות ולבד בהפסקות בית הספר נעים הליכות הייתי נכון לאהוב כל ברייה על קו 24 ובקרון הרכבת. בר מזל, שנחסך ממנו מסע חיפוש אישי רצוף משברים חשתי האדם הנכון במקום הנכון לשרת כדובר ועורך עיתון הארגון. מדי שבועיים, בעזרת שעווניות ורודות מתיקוני הגהה רבים שוכפל ידיעון התנועה, מלא בתשובות קיומיות ואמונה בהתעוררות האדם. האמנתי לכל מילה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה