יום שבת, 19 באפריל 2014

פרק ז'; 18-21; כל הזין בגולני

שלושה ימים לאחר תחילת טירונות "גולני", בדרך ליציאה הראשונה הביתה עם "גליל" ארוך, משומן ונקי  לאחר מסע קבלת נשק קצר שהתארך עד הבוקר שונענו לבוקר חינוך במוזיאון ההתיישבות בעין חרוד. נחירות החיילים החלו עם תחילת ההרצאה של קשישה חיונית בת 80. נמרצותה לא יכלה למנוע מעינינו להיעצם. הטירונים והמפקדים ניקרו עם ראשם, לפתע נשמע בוווווום חזק. שקט, צעקות, כסאות נופלים של אנשים מנסים להימלט במהירות. קמתי בשוויון נפש מכיסאי, אוזני מצלצלות, בנסותם להימלט. חיפשתי על גופי, הבטתי על מדי אלף החדשים שלי. הם היו נקיים. תודה לאל חשבתי, לא עוד מסדר שאכשל בו. כתם התפשט במכפלת ליד הנעל המצוחצחת, שם הם לא יראו חשבתי ולא התכופפתי לבדוק. רק אז הסתכלתי סביבי. שני מטרים ממני שכב חייל כשראשו מפוצלח. כעבור מספר שניות הוא הוקף במפקדים. לא היה לי מה לעשות שם. יצאתי. גלי ההיסטריה ביצרו אדישותי. הרגשתי נוח, מנותק ומשוחרר מהמתח שהצטבר בשבוע הראשון שלי בצבא. התיישבתי  בצל אחד משלושת הברושים שניטעו לזכר שלושת דורות חיילי משפחת שטורמן שנפלו בקרבות צה"ל. סביבי טרטרו מכשירי קשר פקודות, חיילי הפלוגה התגודדו בקבוצות קטנות, ניסו לזכור אם הם מכירים את החייל עם החור בראש, להשוות מיקומים ולהעלות השערות. האמבולנס הגיע והרב"ט התחיל להריץ אותנו מסביב לעץ. המ"פ עצר אותו כדי שלא נלכלך את מדי האלף. המג"ד היה בדרך. הועמדנו למסדר, ספרו אותנו ושוחררנו לשבת ביחד תחת העץ. חיכינו כבר לצאת הביתה. התנהל ויכוח אם טעותו הקטלנית של הטירון- פרק מחסנית בעזרת הנשק, שכח כדור במכנס והשאיר נצרה פתוחה- תשפיע על היציאה. טמנתי ראשי בספר, "מלכוד 22" שמרתי אותו במיוחד ליום הגיוס. מדי פעם הצצתי לכיוון המפקדים. המג"ד הגיע ודיבר איתם. מהכניסה לבסיס הטירונים שותקתי מפחד. החשיפה לצעקות, עונשים קבוצתיים אישיים, החשש שמא הפנים יסגירו מחשבות, פרץ צחוק יוביל לעונש אישי או גרוע יותר- קבוצתי. מפקד המחלקה, קיבוצניק עם סנטר ארוך שעליה צלקת, שני רבי הטוראים התימנים המתולתלים שנראו כתאומים והסמל האשכנזי מקריית חיים שנורא אהב קרטה, שלטו בי. מרזה חלוש עם נטיות אינטלקטואליות חושלתי להרחבת מידותיי. מוקמתי כחולייה תומכת בין ה"מורעלים" לנשברים, אלונקאי, עוזר "חניך תורן".  כשהגעתי הביתה, הלכתי לסרט אחה"צ בסינמטק,חזרתי הביתה לראות חדשות ולבדוק אם אמרו משהו בחדשות. לא אמרו כלום. נרדמתי מול הטלוויזיה. ישנתי כל היום למחרת ובערב הלכתי שוב לראות סרטים. לבד. לא בא לי לראות אף אחת מידידותיי, השלתי קשרים חברתיים. חברי החדשים מהצבא מודרו מהסופ"ש.  

באמצע השירות, חצי שנה לסיום מבצע "שלום הגליל" נסעתי כ"חייל בודד" לברזיל לבקר את הוריי. בבית המלון בריו דה ז'נארו חיכתה לנו משפחת שליחים נוספת. בשנייה שראיתי את הבת שלהם יוצאת מהמעלית התחיל פעמון ההתאהבות, חלוד משנות המתנה, לדנדן בחוזקה. בדיוק התחיל ניסוי רמקולים לקראת הקרנבל שיתחיל מחר. שנינו שמנו ידינו על אוזנינו וצחקנו. ברכי לא פקו, הלב שלי לא צנח. להיפך, הרגשתי יציב וחזק, רגלי משתרשות, מאפשר ללב שלי לקפץ ולהחליף מקום עם הלב שלה. י"ב חייכה אלי בפה מלא. חיוך רחב של ברוך בואך. לא ניסיתי לדבר. אתה מאוהב, קולי הפנימי צרח, תעשה משהו, לא אל תעשה, שנייה, בעצם  כן סיפרו לי בטלפון שיש להם בת נחמדה ו..ו..ו...ואז י"ב פנתה אלי והציגה עצמה בנון שלנטיות. נערה בת שבע עשרה, רומנטיקנית, אידיאליסטית, משועממת מבני דיפלומטים מפונקים גלשתי בטבעיות לתפקיד החייל שפשט את מדיו, הסיר כתר המנצח ובא לבחור מהמחוללות שיוצאות לקראתו. זה לזה היינו התגשמות פנטסיה, הוכחה שיש צדק אלוהי. סיפור האהבה התרחש לצלילי הסמבה, מוקפים נוצות בשלל צבעים, גשמי מים וזהבי נייר לסירוגין. הצטופפנו שלובי יד ברחובות, פרסומת מהלכת לנעורים ותיירות. לראשונה בחיי, המגע הפיסי, הדיבור והחלום התמזגו: שני צעירים בתולים, דחינו את טקס הביתוק לפגישתנו הבאה. מלא עזוז ואון חזרתי לארץ. הפז"מ עשה את שלו; לא צריך לעשות שכיבות סמיכה כדי לקבל ולשלוח מכתבים לאהובתי. דשדשתי שבע  בחרמונית במוצב בבופור, מלא בעצמי, שמרתי ושרתי לנוף ירוק, הייתי החייל היחידי שלא היה לחוץ לצאת הביתה.  כשרמזה אהובתי שהיא תגיע לארץ להתגייס שיניתי התנגדותי להליכה לקורס קצינים. התעשתי חזרה למידותיי ופרשתי באמצע. מפקד הקורס, גולנצ'יק בעצמו לא סלח לי וסירב להחזיר אותי לחטיבה. המתנתי לעונשי בקצח"ר, חייל לוקסוס, עם דירה-מכונית, לראשונה נבגד צבא כשהגיע מכתב ממנה שסיפר לי שהיא התאהבה במוצ'ילר ישראלי. קראתי את המכתב בשק"ם. ה"אגוזי" נתקע בגרוני והתחלתי להשתעל. המציאות התממשה לי באותיות על הדף. אין לי מציאות אחרת. השקמיסט שאל מה העניינים. לא עניתי. סביבתי האפירה, נעמדתי. הואטו הדופק ונשימתי. טריקת הדלת חיפשה דרך לצאת מהארון. התבוננתי בו, שמעתי את שאלתו, רציתי לענות לו אבל מאיפה אתחיל? יצאתי מהמחנה, הלכתי לאיטי למכונית שהמתינה שאכנס. המכונית נסעה לקו-אופ שלחה אותי להצטייד בשלושה בקבוקים: ערק עלית, סטוק 84 וליקר סברה והביאה אותי הביתה. שם התאבלתי על מר גורלי. כיוון שלא ידעתי לשתות אלכוהול נפל מסך השינה במהירות. נמנמתי ושתיתי לסירוגין אורג בחזרה בכישור שקרים גרסה שאוכל לחיות איתה. מגלה לראשונה את הנועם שבזניחת הרגלי הניקיון, ליוויתי בפרצים מוסיקאליים קיא וחמרמורות מהתקליטייה. לא הגבלתי מנעדי, בטנור הייתי "אשם" ובס ל "זין של אלוהים". לא פספסתי את להיטי השנה" כל נשימה שאת לוקחת" ו"לשרוף את הבית". לאחר חמישה ימים התפכחתי וחזרתי לקצח"ר. שבוע סערת החושים עם עצמי, נוטף שמאלץ ברגעי קסם הפיחו חיים בעתיד גם בלעדי אהובתי. דבר ראשון, נשבעתי לעצמי, אנקום הדחתי מהחטיבה. בעקבות כתבה במוסף שישי על הצלחת ניסוי "נערי רפול" שהתחיל עם גיוסי, דרשתי עם חזרתי לקצח"ר דרשתי  לסיים את שירותי ב"חוות השומר". חיברתי בין סוגיית נפקדותי בעיית ת"ש לרצוני העז. טקטיקת השגת היעד הייתה הפצצת קצין השלישות הצעיר, פז"מ ורקע סוציו-אקונומי נמוך ממני במידע על כישורי כבודד, גולנצ'יק מורעל, מסורב, ילד טוב אשכנזי וסגן נשיא לשעבר של "נוער לנוער".

בחווה, רווח לי. בסוף השירות נרגעתי לנחיתותי כ"לוחם" בין לובשי מדים שלא יכלו לקרוא מזקני המטופח וגופי החסון את הצ'וקומוקו מבפנים. הייתי במידותיי בשפה שהתרככה, שמה רסן לדיבור הזכרי. חזרתי להיות יעיל ומואיל לאחר הסערה הרגשית. היה זמן לחשוב ולתכנן כבני מחזורי את התוכניות של אחרי. הראשון ברשימה היה להיפטר מהגירוד בעור. לא סמכתי על אהובתי הבת זונה שתלך להזדיין שתצא מהנקבים שאצבעותיי פצרו. הרפואה הצבאית הוליכה אותי לניסוי מוזר להשפעה 24 כדורי אספירין ביום על התופעה. בבית חולים רמב"ם בחיפה סיפר לי מישהו על רופא טבעוני מאמירים. הפכתי לטבעוני. בפגישתי השנייה התייעצתי עם הרופא על המדיטציה הטרנסנדנטלית שאותה תרגלתי לסירוגין מגיל 17. לא הרפתה ממני השאלה- מה היה קורה לו לא מדטתי בזמן הטירונות?  אולי ההתבוננות, פעמיים ביום  18 דקות, השקיעה אותי באשליית החייל הקרבי. הוא דקר אותי במספר מקומות ואמר, "בוא אני אספר לך מה קרה לי בשנה האחרונה". תוך כדי שהוא מספר לי מה קרה לו במסגרת סדנת התפתחות ומודעות בשם "אסט" הוא התחיל לבכות. למזלי הייתי דקור ושכוב. מבוכתי הפכה ל"כן, אחד גדול כשהוא של אותי אם מעניין אותי להירשם.ידעתי שאני נרשם בהזדמנות הקרובה כמתנת פרידה לעצמי מצה"ל. לפגישת ההיכרות בתל-אביב הגעתי בהזדמנות הראשונה, לאחר שבוע עמוס התלבטויות. נודע לי שי"ב מגיעה במפתיע לביקור קצר. מרגע קבלת הידיעה, לא הפסקתי לחשוב עליה, השתוקקתי לראות אותה,. בויכוח שניהלתי עם עצמי לא היתה מניעה שניפגש אפילו לפגישה קצרה לפחות לסגור עניינים, מה יש, רק לדונה פלור יכולים להיות שני בעלים?  בפגישת ההיכרות לסדנת המודעות דיברו המנחים על הדברים שעוצרים אותנו להגיע למה שאנחנו רוצים. חסר סבלנות, שילמתי לסדנה והסתערתי על הטלפון הציבורי. לא היתה תשובה. נסעתי לקריות והמתנתי שם. צלצלתי שוב מטלפון ציבורי בקצה הרחוב. הפעם היא ענתה. נתתי לשירותי הצבאי לשמש עילה לדחיפות מפגשנו. הלילה. הבאתי בקבוק יין והיא כבר לא היתה הבתולה. פרשת האהבה למוצ'ילר, שבאותו זמן שהה בגלפגוס, ביגרה ועיגלה אותה. היו להם תוכניות משותפות. היא תלך לצבא והוא נרשם ללימודי משפטים. עדין יפיפייה  ומרגשת. הצחקתי אותה עד השטיח. לא האמנתי לשום אשליה בדרכנו. כשהיא אמרה שיש לה מחזור, היא מדממת ורגישה הסתפקתי בהוצאת הטמפון, ליקוקו וגירויה בעזרת שערות חזי. מכוסה כתמי דם חזרתי לבסיס בזריחה. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה