לבית ספר יסודי הגעתי לא תמים ובלי שאלות. שעורי ההכנה שנעשו בגן חובה מחג הפסח עד חופשת
הקיץ, שיחות "המבוגרים" שהזהירו מחיים מלאי אחריות שצפויים בבניין הדו קומתי ושלושת צריפיו משאחורי הגבעה. מעקב מנדנד ולא מתפשר אחר אחותי וחברותיה, שעלו לכיתה ד', הוליך אותי למסקנה שעלי להתרכז במשימה אחת: ללמוד
לקרוא במהירות. יכולת הקריאה נתפסה עבורי מהלך התנגדות לשלטון הלא צודק של הבוגרים
בחיי. לא ראיתי עצמי בוכה או צורח כחלק מחברי לגן. תוכניתי היתה פשוטה בהרבה: ההימלטות לעולם סיפורים. העולם הזה החל לקבל צורה בתוכנית הרדיו "לאם ולילד" שאליה הייתי מרותק מדי יום בשעה שתיים
בצהריים. תוכנית הרדיו העניקה לי השראה למשחקי אחר הצהריים עם י' ו-ר', שתי שכנותי
לבניין, קטנות ממני בשנה, שהיו נוחות להתרשם מהסמכותיות שבה ביימתי את גרסתי לסיפור
בהמשכים שזה עתה גמרתי לשמוע.
וכך, ערמומי ורב כישורים חברתיים הגעתי לבית הספר. מאחותי ידעתי כמה
חשוב המקום. גררתי את אימי ושנינו הסתערנו על השולחן השני בצד הכי קרוב לחלון חלון.
מרושל גוף על השולחן, ראשי נח על יד שמאל ניסיתי לגייס את השולחן ככלי לשמירת
ריכוז וקליטת סימני האלפבית. הסתבר לי שיותר קל להשתלב בתדר של מורה שעומדת לפניך
מאשר גננת שלא מפסיקה להתרוצץ. למורה בכיתה א' קראו פנינה. היא הייתה צעירה
מהגננות בתיה ושרה, צמת זנב סוס השתלשלה בגבה, היא הרגישה לי כשכנה טובה וחכמה. חיבבתי
אותה מיד. מבחינה זאת הייתי בר-מזל. הבית ספר המאיים התגלם במישהי בעלת קול נעים
וסבר פנים חייכני. פחד, כבר ידעתי אחותי אחווה מיהודית המנהלת ובתיה, סגניתה. כך היה. כשאחת
משתיהן חלפה במסדרון נשמת הילדים התקצרה. לעומת
הרתיעה מחמת זעמה של סגנית המנהלת בתיה, שדמה לכעס אימי: שריפה קצרה ומהירה, הפחד
מיהודית הצמית. מעולם לא פחדתי מבוגר כמו מהמנהלת יהודית. לא רק אותי היא הפחידה.
ביום הראשון ראיתי את המורה פנינה מצטמקת לידה והתחלחלתי עוד יותר. האנשתי עצמים וחיות,
העטרתי לי ולאנשים סביבי יכולות- על אבל לא
חוויתי חרדת בוגר. קומתה שככה באחת, ראשה שקע לבין כתפיה, לא יכולתי להביט עליה. אבל
הרגשתי שעלי להיות לצידה (בלי שאף אחד ידע, סוד בין שנינו שלא מדברים עליו, שרק
חושבים אותו) תפקידי יהיה, כך קבעתי לעצמי, לעזור לה להפוך את הכיתה שלנו לכיתה
הכי טובה שיש. עכשיו, שבית הספר שיחרר אותי בהינף צלצול מסמכות אחת על גחמותיה, לעולם
גדול של רעיונות, משחקים ונושאים מתחלפים, כל מה שהייתי צריך כעוזר הלא רשמי של
המורה פנינה הוא להכיר את כול תלמידי
הכיתה. לא בעיה. ההבדל היה רק בגודל ומספר הילדים. במקום תזוזה בין ארבע חמש
קבוצות עניין בחצר גן, היו עתה כחמש עשרה קבוצות מפוזרות על שטח גדול. להבדיל
מהגן, היו בכיתה אלף מעט קבוצות מעורבות. הבנות התרכזו במשחקי "בנות"
שלא עניינו כ"גומי" ו"חבל" וגילו יכולת שלא שיערתי עד כה לכתב
יד יפה ושקידה על שעורי בית. אף לא אחת תיצור בעיה לפנינה ולי מול המנהלת יהודית.
והבנים? עולם שלם של משחקים חדשים שלא
הכרתי נפתח בפני, מוקדי כוח ששיוו לבעלי עניין שבינם יכולתי לזוז. נצמדתי לשחקני
קלפים, גולות, גוגואים, עם הנשק היחידי שיכולתי להעניק, סדרן העתקות של מחברות
הבנות.
יחסי עם אחותי תרמו רבות לביטחוני בהתנהלות עם בעלות השיער הארוך, שישבו
קרוב למורה. הוריי דגלו בשקט תעשייתי ואנחנו הוכחת שיטתם: שני ילדים, בגיל ומין שונה שחיו בחדר משותף.
החלפנו כעסים ומתחים יומיומיים בבוז ומיאוס. שיתפנו פעולה בהנמכת הרעשים מהחיכוך בננו כך שלא יעבור רף תגובתם. בימים
שאחותי נאלצה להשגיח עלי פיתחנו שפת סימנים להוראות תפעול מרחוק, כדי שהיא תוכל
להסתגר עם ספר והרדיו-טייפ מסמנת "לך תחפש את החברים שלך". כחידה היתה
לי התהפכותה משתקנית לפטפטנית עם חברותיה. לא סלחתי לה על כך ונקמתי בה בהתעלקות
על חברותיה שהיו מנומסות מדי לדחות אותי. אחותי, שלא יכלה להפטר ממני בחדרנו
המשותף, נאלצה להפסיק להזמין אותם אלינו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה