פרק ד' 9-12 אז אתן את ידי לך ונרד לרציף

לאחר שקריאתי התנתקה מהצורך בניקוד עפתי לכל עבר וזמן. חסר מנוחה לולא ספר מול עיני, דאגתי היחידה היתה להיפטר ממטלות ה"ילד", שיעורי בית וכיו"ב ולהתמקד בשיכוך הצורך הבלתי נלאה באותיות מילים משפטים. מעשה הקוסמות הגדול ביותר שיכלתי לדמיין קרא מחדש כל פעם שעיני נחו על דף, מתמסרות לסיפור שייקח אותי איתו. החיים מחוץ לספר היו לא יותר מסדרות אילוצים שנכפו עלי ללא הרף. בעזרת הספרים שלטתי על קצב חיי: מהיר כאווזי הפרא או איטי כמרכבה הדורה בדרך בוצית. שלטון הספר עמד למבחן כשהופיע מכשיר טלוויזיה בסלון השכנים. הטלוויזיה לא היוותה איום על הקריאה כנראה בגלל שעות השידור המועטות והעובדה שלמשפחתנו לא היה מקלט. הרגלי קריאתי השתנו ביום אחד לאחר שהצצתי מחור מנעול החדר ממנו סולקתי על ידי אחותי ובתדהמה צפיתי בה וחברותיה רוקדות "ונוס.. שיז גאט איט יא, בייבי, שיז גאט איט". פיק הרגליים שתקף אותי מנע ממני לסיים קריאה חוזרת ב"עשרים אלף מייל מתחת למים". ירדתי לגן הציבורי, נחלתי תבוסה צורבת בגולות וחוויתי עצב לא מוסבר. סירבתי לשייך את מצב רוחי לאופיו המבעית של קפטן נמו ובטח לא  לעולם החדש של אחותי שנחשף בפני. טריפת המציאות המשיכה להטריד אותי עד למחרת ולא עזבה אותי כשנכנסתי לספרייה, גן העדן הפרטי שלי. שום ספר ששלפתי מהמדפים לא הצליח לקחת אותי מעצמי. חשתי כמגורש. בעגמומיות סקרתי את קבועי הספרייה מהכיתות הגבוהות, בנים מרושלי גוף כמוני על כורסאות שחורות סביב שולחנות חומים עגולים. בהיתי בהם כשלפתע חלפה מולי בלה הספרנית, הופעתה והתנהגותה אדונית בשתיקתה, חריגה בנוף מורינו הצברים. זעירת קומה בשיער צבוע בלונדיני, לבושה תמיד מוקפד, הפעם היא היתה בחליפת חצאית- מקטורן ורודה. היא אספה את הספרים שפוזרו על השולחן, הסתובבה אלי וחייכה.  הזדקפתי. איי גוט איט; כאש בוערת על פסגת ההר, כרקיעת הרגלים בריקוד השורות צנחה למוחי המבולבל התובנה: " יש ילדים שרק קוראים ספרים ומפחדים לעשות דברים נוספים כמו לרקוד ולהציל את העולם. אני לא אחד מהם סימן קריאה". בצהריים, בעזרת נילס אולגרסן שלהבדיל ממני אהב לאכול ולהשתובב, אימתי טאקטיקה תלת-ראשית לתיקון זהותי: א- גזרתי על עצמי להפסיק לקרוא בשעות אחר הצהריים. ב- הצטרפתי ל"צופים"  כדי שאוכל לשרת עמי ומולדתי ולרקוד ריקודי עם. ג- הקמתי עם אורי, בן כיתה ושכונה עם אומץ, מעשיות ואגרופים כואבים לכתף, ועדה מסדרת משלנו למפגשי חברה. אורי היה מהבנים הבודדים במחזור שהתעניין בבנות ולא רק השקיע עצמו בחוג, ספורט או כמוני, עד אותו יום גורלי, בקריאת ספרים. מניסיון העבר ברטטים והישרדות היה לי יד ורגל בועדות כיתה/תנועה/חוגים/ ומעודדות הספורט. ארגנו מפגשים בלתי אפשריים עד כה: צלחנו יריבויות בין כיתות, חיברנו בין לובשות חקי שהלכו ל"צופים" בלבד למיוזעי גופיות הספורט, מנגנות חליל וחצוצרנים מהקונסרבטוריון העירוני, חברי חוג חקלאות, שחמט, ציור, כולם הוזמנו.

נשמתי נעתקה כשאורי סיפר לי שאבי וחי, שני אחיו הגדולים, סמכויות בלתי מעורערות לבנות וכדורגל, המליצו לו להזדרז ולהציע חברות לא' מהכיתה המקבילה, לפני שמישהו אחר ייקח לו אותה. האפשרות שמישהו אחר ייקח את "א' שלי" אם לא אציע לה בהקדם חברות לא עברה במוחי עד כה ולפתע קיבלה ממשות מחרידה. נושא חברויות נידון בהרחבה בעיתוני הנוער. מילאתי שוב ושוב את שאלוני "הכר את עצמך" בתקווה לעלות את הדימוי העצמי שלי ולהשוות אותו לגיבורי הספרותיים שגם עבורם מילאתי את השאלון. דחיתי את רעיון החברות עד לקבלת ציון גבוה בשאלון שיאשר את היותי מוצלח, חכם ואמיץ. ביקשתי מאורי להמתין קצת והוא כחבר טוב הסכים. סיכמנו שבימים הקרובים נגבש תוכנית פעולה שתאפשר לי להצטרף אליו ושנציע ביחד לשתי האלפיות לפני שמישהו יחטוף לנו אותן. כצעד ראשון שינינו את יעדי סיורנו המשותפים בעיר. אורי ואני אהבנו להסתובב בעיירה שהפכה לעיר מול עיננו, להפתיע חברי כיתה בביתם או סתם ללכת לכתובות המצוינות במודעות האבל, לשבת ליד בית האבלים  ולחזור לשכונה כבדי ראש. החלפנו את תחביב האבל בהיתקלויות "מקריות" יזומות בקווי התנועה של השתים שלמדנו כבלשים פרטים לעתיד. גייסנו את אמיר כפסנתרן והקמנו להקה שבה אורי ואני היינו הסולנים. התאמנו על  שלושה שירים:  "אתמול" ו"מישל" שאת מילותיהם  גזרתי  מ"להיטון" ואת התווים אמיר לקח מרונית שניגנה את השיר באקורדיון. בעברית בחרנו את  "העיר באפור" בגלל השורה-"אז אתן את ידי לך ונרד לרציף", מירב הרומנטיקה בשפה העברית שיכולנו לחשוב עליה.  שביטא את רגשות שלשתינו. לא הפסקתי להתלבט  בין "את רוצה להיות חברה שלי?" ל"את מוכנה להיות חברה שלי?".  לאחר שבועיים מתוחים הילד החולה שבתוכי אמר את דברו. התקפי גירוד העור - שיוחסו בשנים האחרונות לחילופי מזג האוויר, חלב, אלרגיות לפריחות עונתיות ולאבק מהבנייה- הוחמרו, עד שכל גופי נעטף  בתחבושות כדי למנוע ממני להתגרד. ד"ר מאיירובה, רופאת עור אדומת השיער המליצה לקשור את ידי בלילה והגבירה את מינון כדורים נגד אלרגיה. מכיתה א' צברתי ניסיון לטפל בתופעה שבדרך כלל לוותה בעיניים אדומות, עיטושים ומשיכות אף חזקות. כגזירת גורל הייתי נכנע לטקס: ליטוף עדין שהתגבר והתגבר עד זוב דם. לפעמים, הדרך היחידה לכבות את  השריפה בגוף היתה עם כווית האזור המגרד במים לוהטים מקומקום. סלידתי מגופי בשלב זה של חיי הייתה כה גדולה שנגעתי בעצמי רק בפעולת הגירוד או לאחריו, בטיפול בעור המדמם ומגיר הריר. ה גירוד העור היה הדבר הכי קרוב למושג האוננות  שקראתי עליו ולא העזתי לבצע. היה גירוי, תשוקה, הרפיה והעור המצולק- רגשות האשם שאחרי.
התחיל החופש הגדול. עכשיו נהייה יותר קשה לקבוע. לאחר דחיות נוספות נקבע תאריך להצעת החברות. שבת, לאחר פעולת הצופים, ההליכה המשותפת למרכז העיר  ותחרות השירה בין הנוער העובד-החרא הנודד, הצופים הפוצים מן התחת הם יוצאים. שבועיים קודם נפתחה הפיצרייה הראשונה בראשון לציון. הפיצרייה הייתה עמוסה עד אפס מקום. התוכנית שוב הייתה בסכנה. אורי לא התאפק והציע לא' שלו בתור. הם נכנסו רווקים יצאו מהפיצרייה כזוג הכי מוצלח במחזור. עכשיו תורי. אוסנת- שייסורי החודשים האחרונים רק עשו אותה יותר יפה, קלילה ובלתי מושגת- התנהגה כאילו אין לה מושג על מה אני רוצה לדבר איתה בפרטיות. היו לנו אין ספור עניינים משותפים לדבר עליהם ויכולתי ללכת סחור עד אין קץ מנצל את היותה בלענית ספרים לא פחות ממני. לבסוף הגיע הרגע שלא יכולתי לחמוק. התחלתי. נגעתי בכתפה, לקחתי את ידה ואמרתי לה ש"יש לי משהו חשוב..." ואז נפתחה הדלת ואביה קרא לה לעלות. השעה הייתה מאוחרת. שלפתי במהירות "מלודי, מחר בשש וחצי, אני עובר בשש לקחת אותך".  "כן" היא אמרה ועלתה במהירות במדרגות. צפינו בסרט הזוג הטרי והכמעט זוג ("שלא ידאג, היא יודעת ומזמן הייתה מסכימה, תגיד לו" סיפר לי אורי שא' שלו אמרה לו בהפסקה). אורי וא' שלו חיכו לנו ליד הפלאפל. א' שלי ואני לקחנו את הזמן. בוכים מדרמת הנעורים, אוחזים ידיים הצעתי חברות ביציאה מהאולם ליד הסדרן השמן.