פרק ד' 9-12 אז אתן את ידי לך ונרד לרציף

לאחר שקריאתי התנתקה מהצורך בניקוד עפתי לכל עבר וזמן. חסר מנוחה לולא ספר מול עיני, דאגתי היחידה היתה להיפטר ממטלות ה"ילד", שיעורי בית וכיו"ב ולהתמקד בשיכוך הצורך הבלתי נלאה באותיות מילים משפטים. מעשה הקוסמות הגדול ביותר שיכלתי לדמיין קרא מחדש כל פעם שעיני נחו על דף, מתמסרות לסיפור שייקח אותי איתו. החיים מחוץ לספר היו לא יותר מסדרות אילוצים שנכפו עלי ללא הרף. בעזרת הספרים שלטתי על קצב חיי: מהיר כאווזי הפרא או איטי כמרכבה הדורה בדרך בוצית. שלטון הספר עמד למבחן כשהופיע מכשיר טלוויזיה בסלון השכנים. הטלוויזיה לא היוותה איום על הקריאה כנראה בגלל שעות השידור המועטות והעובדה שלמשפחתנו לא היה מקלט. הרגלי קריאתי השתנו ביום אחד לאחר שהצצתי מחור מנעול החדר ממנו סולקתי על ידי אחותי ובתדהמה צפיתי בה וחברותיה רוקדות "ונוס.. שיז גאט איט יא, בייבי, שיז גאט איט". פיק הרגליים שתקף אותי מנע ממני לסיים קריאה חוזרת ב"עשרים אלף מייל מתחת למים". ירדתי לגן הציבורי, נחלתי תבוסה צורבת בגולות וחוויתי עצב לא מוסבר. סירבתי לשייך את מצב רוחי לאופיו המבעית של קפטן נמו ובטח לא  לעולם החדש של אחותי שנחשף בפני. טריפת המציאות המשיכה להטריד אותי עד למחרת ולא עזבה אותי כשנכנסתי לספרייה, גן העדן הפרטי שלי. שום ספר ששלפתי מהמדפים לא הצליח לקחת אותי מעצמי. חשתי כמגורש. בעגמומיות סקרתי את קבועי הספרייה מהכיתות הגבוהות, בנים מרושלי גוף כמוני על כורסאות שחורות סביב שולחנות חומים עגולים. בהיתי בהם כשלפתע חלפה מולי בלה הספרנית, הופעתה והתנהגותה אדונית בשתיקתה, חריגה בנוף מורינו הצברים. זעירת קומה בשיער צבוע בלונדיני, לבושה תמיד מוקפד, הפעם היא היתה בחליפת חצאית- מקטורן ורודה. היא אספה את הספרים שפוזרו על השולחן, הסתובבה אלי וחייכה.  הזדקפתי. איי גוט איט; כאש בוערת על פסגת ההר, כרקיעת הרגלים בריקוד השורות צנחה למוחי המבולבל התובנה: " יש ילדים שרק קוראים ספרים ומפחדים לעשות דברים נוספים כמו לרקוד ולהציל את העולם. אני לא אחד מהם סימן קריאה". בצהריים, בעזרת נילס אולגרסן שלהבדיל ממני אהב לאכול ולהשתובב, אימתי טאקטיקה תלת-ראשית לתיקון זהותי: א- גזרתי על עצמי להפסיק לקרוא בשעות אחר הצהריים. ב- הצטרפתי ל"צופים"  כדי שאוכל לשרת עמי ומולדתי ולרקוד ריקודי עם. ג- הקמתי עם אורי, בן כיתה ושכונה עם אומץ, מעשיות ואגרופים כואבים לכתף, ועדה מסדרת משלנו למפגשי חברה. אורי היה מהבנים הבודדים במחזור שהתעניין בבנות ולא רק השקיע עצמו בחוג, ספורט או כמוני, עד אותו יום גורלי, בקריאת ספרים. מניסיון העבר ברטטים והישרדות היה לי יד ורגל בועדות כיתה/תנועה/חוגים/ ומעודדות הספורט. ארגנו מפגשים בלתי אפשריים עד כה: צלחנו יריבויות בין כיתות, חיברנו בין לובשות חקי שהלכו ל"צופים" בלבד למיוזעי גופיות הספורט, מנגנות חליל וחצוצרנים מהקונסרבטוריון העירוני, חברי חוג חקלאות, שחמט, ציור, כולם הוזמנו.

נשמתי נעתקה כשאורי סיפר לי שאבי וחי, שני אחיו הגדולים, סמכויות בלתי מעורערות לבנות וכדורגל, המליצו לו להזדרז ולהציע חברות לא' מהכיתה המקבילה, לפני שמישהו אחר ייקח לו אותה. האפשרות שמישהו אחר ייקח את "א' שלי" אם לא אציע לה בהקדם חברות לא עברה במוחי עד כה ולפתע קיבלה ממשות מחרידה. נושא חברויות נידון בהרחבה בעיתוני הנוער. מילאתי שוב ושוב את שאלוני "הכר את עצמך" בתקווה לעלות את הדימוי העצמי שלי ולהשוות אותו לגיבורי הספרותיים שגם עבורם מילאתי את השאלון. דחיתי את רעיון החברות עד לקבלת ציון גבוה בשאלון שיאשר את היותי מוצלח, חכם ואמיץ. ביקשתי מאורי להמתין קצת והוא כחבר טוב הסכים. סיכמנו שבימים הקרובים נגבש תוכנית פעולה שתאפשר לי להצטרף אליו ושנציע ביחד לשתי האלפיות לפני שמישהו יחטוף לנו אותן. כצעד ראשון שינינו את יעדי סיורנו המשותפים בעיר. אורי ואני אהבנו להסתובב בעיירה שהפכה לעיר מול עיננו, להפתיע חברי כיתה בביתם או סתם ללכת לכתובות המצוינות במודעות האבל, לשבת ליד בית האבלים  ולחזור לשכונה כבדי ראש. החלפנו את תחביב האבל בהיתקלויות "מקריות" יזומות בקווי התנועה של השתים שלמדנו כבלשים פרטים לעתיד. גייסנו את אמיר כפסנתרן והקמנו להקה שבה אורי ואני היינו הסולנים. התאמנו על  שלושה שירים:  "אתמול" ו"מישל" שאת מילותיהם  גזרתי  מ"להיטון" ואת התווים אמיר לקח מרונית שניגנה את השיר באקורדיון. בעברית בחרנו את  "העיר באפור" בגלל השורה-"אז אתן את ידי לך ונרד לרציף", מירב הרומנטיקה בשפה העברית שיכולנו לחשוב עליה.  שביטא את רגשות שלשתינו. לא הפסקתי להתלבט  בין "את רוצה להיות חברה שלי?" ל"את מוכנה להיות חברה שלי?".  לאחר שבועיים מתוחים הילד החולה שבתוכי אמר את דברו. התקפי גירוד העור - שיוחסו בשנים האחרונות לחילופי מזג האוויר, חלב, אלרגיות לפריחות עונתיות ולאבק מהבנייה- הוחמרו, עד שכל גופי נעטף  בתחבושות כדי למנוע ממני להתגרד. ד"ר מאיירובה, רופאת עור אדומת השיער המליצה לקשור את ידי בלילה והגבירה את מינון כדורים נגד אלרגיה. מכיתה א' צברתי ניסיון לטפל בתופעה שבדרך כלל לוותה בעיניים אדומות, עיטושים ומשיכות אף חזקות. כגזירת גורל הייתי נכנע לטקס: ליטוף עדין שהתגבר והתגבר עד זוב דם. לפעמים, הדרך היחידה לכבות את  השריפה בגוף היתה עם כווית האזור המגרד במים לוהטים מקומקום. סלידתי מגופי בשלב זה של חיי הייתה כה גדולה שנגעתי בעצמי רק בפעולת הגירוד או לאחריו, בטיפול בעור המדמם ומגיר הריר. ה גירוד העור היה הדבר הכי קרוב למושג האוננות  שקראתי עליו ולא העזתי לבצע. היה גירוי, תשוקה, הרפיה והעור המצולק- רגשות האשם שאחרי.
התחיל החופש הגדול. עכשיו נהייה יותר קשה לקבוע. לאחר דחיות נוספות נקבע תאריך להצעת החברות. שבת, לאחר פעולת הצופים, ההליכה המשותפת למרכז העיר  ותחרות השירה בין הנוער העובד-החרא הנודד, הצופים הפוצים מן התחת הם יוצאים. שבועיים קודם נפתחה הפיצרייה הראשונה בראשון לציון. הפיצרייה הייתה עמוסה עד אפס מקום. התוכנית שוב הייתה בסכנה. אורי לא התאפק והציע לא' שלו בתור. הם נכנסו רווקים יצאו מהפיצרייה כזוג הכי מוצלח במחזור. עכשיו תורי. אוסנת- שייסורי החודשים האחרונים רק עשו אותה יותר יפה, קלילה ובלתי מושגת- התנהגה כאילו אין לה מושג על מה אני רוצה לדבר איתה בפרטיות. היו לנו אין ספור עניינים משותפים לדבר עליהם ויכולתי ללכת סחור עד אין קץ מנצל את היותה בלענית ספרים לא פחות ממני. לבסוף הגיע הרגע שלא יכולתי לחמוק. התחלתי. נגעתי בכתפה, לקחתי את ידה ואמרתי לה ש"יש לי משהו חשוב..." ואז נפתחה הדלת ואביה קרא לה לעלות. השעה הייתה מאוחרת. שלפתי במהירות "מלודי, מחר בשש וחצי, אני עובר בשש לקחת אותך".  "כן" היא אמרה ועלתה במהירות במדרגות. צפינו בסרט הזוג הטרי והכמעט זוג ("שלא ידאג, היא יודעת ומזמן הייתה מסכימה, תגיד לו" סיפר לי אורי שא' שלו אמרה לו בהפסקה). אורי וא' שלו חיכו לנו ליד הפלאפל. א' שלי ואני לקחנו את הזמן. בוכים מדרמת הנעורים, אוחזים ידיים הצעתי חברות ביציאה מהאולם ליד הסדרן השמן. 

פרק ג; 6-9 ; בלי שאף אחד ידע

לבית ספר יסודי הגעתי לא תמים ובלי שאלות. שעורי ההכנה שנעשו בגן חובה מחג הפסח עד חופשת הקיץ, שיחות "המבוגרים" שהזהירו מחיים מלאי אחריות שצפויים בבניין הדו קומתי ושלושת צריפיו משאחורי הגבעה. מעקב מנדנד ולא מתפשר אחר אחותי וחברותיה, שעלו לכיתה ד',  הוליך אותי למסקנה שעלי להתרכז במשימה אחת: ללמוד לקרוא במהירות. יכולת הקריאה נתפסה עבורי מהלך התנגדות לשלטון הלא צודק של הבוגרים בחיי. לא ראיתי עצמי בוכה או צורח כחלק מחברי לגן. תוכניתי היתה פשוטה בהרבה: ההימלטות לעולם סיפורים. העולם הזה החל לקבל צורה בתוכנית הרדיו "לאם ולילד" שאליה הייתי מרותק מדי יום בשעה שתיים בצהריים. תוכנית הרדיו העניקה לי השראה למשחקי אחר הצהריים עם י' ו-ר', שתי שכנותי לבניין, קטנות ממני בשנה, שהיו נוחות להתרשם מהסמכותיות שבה ביימתי את גרסתי לסיפור בהמשכים שזה עתה גמרתי לשמוע.  

וכך, ערמומי ורב כישורים חברתיים הגעתי לבית הספר. מאחותי ידעתי כמה חשוב המקום. גררתי את אימי ושנינו הסתערנו על השולחן השני בצד הכי קרוב לחלון חלון. מרושל גוף על השולחן, ראשי נח על יד שמאל ניסיתי לגייס את השולחן ככלי לשמירת ריכוז וקליטת סימני האלפבית. הסתבר לי שיותר קל להשתלב בתדר של מורה שעומדת לפניך מאשר גננת שלא מפסיקה להתרוצץ. למורה בכיתה א' קראו פנינה. היא הייתה צעירה מהגננות בתיה ושרה, צמת זנב סוס השתלשלה בגבה, היא הרגישה לי כשכנה טובה וחכמה. חיבבתי אותה מיד. מבחינה זאת הייתי בר-מזל. הבית ספר המאיים התגלם במישהי בעלת קול נעים וסבר פנים חייכני. פחד, כבר ידעתי אחותי אחווה  מיהודית המנהלת ובתיה, סגניתה. כך היה. כשאחת משתיהן חלפה במסדרון נשמת הילדים  התקצרה. לעומת הרתיעה מחמת זעמה של סגנית המנהלת בתיה, שדמה לכעס אימי: שריפה קצרה ומהירה, הפחד מיהודית הצמית. מעולם לא פחדתי מבוגר כמו מהמנהלת יהודית. לא רק אותי היא הפחידה. ביום הראשון ראיתי את המורה פנינה מצטמקת לידה והתחלחלתי עוד יותר. האנשתי עצמים וחיות, העטרתי לי ולאנשים סביבי יכולות- על אבל  לא חוויתי חרדת בוגר. קומתה שככה באחת, ראשה שקע לבין כתפיה, לא יכולתי להביט עליה. אבל הרגשתי שעלי להיות לצידה (בלי שאף  אחד ידע, סוד בין שנינו שלא מדברים עליו, שרק חושבים אותו) תפקידי יהיה, כך קבעתי לעצמי, לעזור לה להפוך את הכיתה שלנו לכיתה הכי טובה שיש. עכשיו, שבית הספר שיחרר אותי בהינף צלצול מסמכות אחת על גחמותיה, לעולם גדול של רעיונות, משחקים ונושאים מתחלפים, כל מה שהייתי צריך כעוזר הלא רשמי של המורה  פנינה הוא להכיר את כול תלמידי הכיתה. לא בעיה. ההבדל היה רק בגודל ומספר הילדים. במקום תזוזה בין ארבע חמש קבוצות עניין בחצר גן, היו עתה כחמש עשרה קבוצות מפוזרות על שטח גדול. להבדיל מהגן, היו בכיתה אלף מעט קבוצות מעורבות. הבנות התרכזו במשחקי "בנות" שלא עניינו כ"גומי" ו"חבל" וגילו יכולת שלא שיערתי עד כה לכתב יד יפה ושקידה על שעורי בית. אף לא אחת תיצור בעיה לפנינה ולי מול המנהלת יהודית. והבנים? עולם שלם של משחקים חדשים  שלא הכרתי נפתח בפני, מוקדי כוח ששיוו לבעלי עניין שבינם יכולתי לזוז. נצמדתי לשחקני קלפים, גולות, גוגואים, עם הנשק היחידי שיכולתי להעניק, סדרן העתקות של מחברות הבנות.

יחסי עם אחותי תרמו רבות לביטחוני בהתנהלות עם בעלות השיער הארוך, שישבו קרוב למורה. הוריי דגלו בשקט תעשייתי ואנחנו הוכחת שיטתם:  שני ילדים, בגיל ומין שונה שחיו בחדר משותף. החלפנו כעסים ומתחים יומיומיים בבוז ומיאוס. שיתפנו פעולה בהנמכת  הרעשים מהחיכוך בננו כך שלא יעבור רף תגובתם. בימים שאחותי נאלצה להשגיח עלי פיתחנו שפת סימנים להוראות תפעול מרחוק, כדי שהיא תוכל להסתגר עם ספר והרדיו-טייפ מסמנת "לך תחפש את החברים שלך". כחידה היתה לי התהפכותה משתקנית לפטפטנית עם חברותיה. לא סלחתי לה על כך ונקמתי בה בהתעלקות על חברותיה שהיו מנומסות מדי לדחות אותי. אחותי, שלא יכלה להפטר ממני בחדרנו המשותף, נאלצה להפסיק להזמין אותם אלינו הביתה.

 בכיתה ב' קיבלנו את רעיה, מחנכת שלא נזקקה כפנינה לעזרתי הדמיונית. היא, לעומת זאת, הצליחה לגרום לי להתעניין בחומר הלימודי. עברתי לצד השני של הכיתה. הפעם, רחוק מהחלון, יכולתי להשעין ראשי, ולהביט על החלון והמורה ולחלום בעיניים פקוחות בכיתה. ביום הראשון לכיתה ב' נכנסה א' ובליפ , כמו עם הגננת תמר,התאהבתי במבט ראשון. נתפסתי לא מוכן אבל בעל ניסיון בהתאהבות ממבט ראשון עם הגננת תמר. בחופשת הקיץ בחסמב"ה הראשון בחיי אף הספקתי להכיר מערכת יחסים חדשה, בין תמר לירון זהבי. ל-אוסנת היה שיער קש מתולתל, עיניים בוהקות וחיוך, חתלתול תעב למשחק. עכשיו, מה עושים? היא גרה הרחק משכונתי, ליד התחנה המרכזית, כבישים ראשיים שהחלו להיסלל חסמו את האפשרות למפגשי אחר הצהריים. היא כמובן היתה תותחית על בגומי וחבל ולא נרתעה משום משחק עם בנים. אפשר היה להתיז עליה מים.  במצבי התגרות לא רק שהיא לא התבכיינה, היא הפשילה שרווליה ונתנה מאבק בכל ברזיה. מזמן רטוב, מאושר להביט בה, בבת היחידה שמעזה להתפרע עם המים, ומלבה מהומת בנים שנקטעת רק בהתקרב מורה תורנית.

פרק ב ; 3-6 ; הילד הטוב שעומד בשקט בפינה

בגיל שלוש עזבנו את עיירת הפיתוח קריית גת ועברנו לראשון לציון, פרבר בתנופה. נפרדתי מחנה בננה. אירוע דרמאטי רב דמעות משני הצדדים שקדמו לו  תילי הסברים על הגן והבית החדש והקרבה לסבתה מרים ברחובות. חנה לא רצתה להיפרד ממני, דמותה, המתמוססת עם השנים, מתממשת שוב כשאני מביט עליה אוחזת אותי באלבום המשפחתי; ילד חמוד, שער גלי בהיר, עיניים כחולות, נוח לתפעול ושינוע בזרועות אשה צעירה עם שיער מאפיר, שמקרינה זרות של מי שלא מורגלת לאור היוקד. לידה אמי, עם משקפי קרן כהות. גל התרגשות  ניבנה עבור אחותי. הקשבתי בדריכות לסיפורים אודות הבית ספר הגדול שמחכה לה בקצה דרך הכורכר, מעבר לגבעה מביתנו החדש. רציתי להיות גדול אבל לא קינאתי בה. קינן בי חשש שמאחורי הסיפורים מסתתר איום לא ידוע.
יום המעבר התנהל ביעילות ובשקט האופייני למשפחה. הורי דגלו בהכנות מדוקדקות, ביצוע קפדני ופתרונות חליפיים זמינים. בערב, רחוצים ולבושים בפיג'אמה, ר' ואני אכלנו חביתה וגבינה מוכרת על שולחן ישן בדירה חדשה בקומה רביעית ואחרונה של בניין מריח מצבע טרי. יוסק'ה, אחד מהבנאים שבעצמו עבר באותו יום לדירה בקומה מתחתינו נכנס לדווח על מצב הגימור בבניין שבנייתו הואצה והציג את ילדיו. היו המון ילדים בבניין אך אף לא אחד בגילי. לא הפריע לי, בלאו הכי היו המון דברים חדשים. תוך שלושה ימים, לאחר הסופשבוע כבר צעדתי עם אימי  לגנון בתיה.  היה צריך לחצות את הרחוב שלנו לצד השני, להמשיך ישר כמאתיים צעדים, לעבור גן עם עצים ומצבה, לחצות נתיב עפר ולהיכנס לבית פרטי מוצל עם תקרות נמוכות. השתדלתי להיות שמח וטוב לב בשביל אימי. היא נורא רצתה שאשמח. אני ממש לא שמחתי על הקימה המוקדמת, הגן וכל כך הרבה רעש ילדים כל כך מוקדם. העדפתי לנעוץ עיני בבניה שהתחוללה מכל עבר. ראשון לציון התפתחה בכזאת תאוצה, שבשעה שמונה בבוקר במרחק הקצר מביתי לגן, כבר הספקתי לראות יותר אנשים, יותר משאיות ענקיות, רעש , דפיקות וצלצולים משחוויתי בקרית גת. ואת זה אהבתי.
העיר החדשה סימנה הצטרפות לנוהל ההשכמה הביתי. בבוקר לא היה משא ומתן; בדיוק ובסדר מופתי המשפחה התפזרה לבית ספר, גנון ועבודה. רבע לשבע, השכמה ראשונה, שבע ורבע - וידוא קימה מהמיטה. בשעה שבע וחצי הגיעה שושנה, מטפלת חדשה וגבוהת קומה שגויסה לעזור לאמי בהתחלויותי התכופות. הדרך היחידה לצאת מהמסגרת הייתה להתחלות. לא ידעתי אז על מחלות פסיכוסומאטית אלא רק שאין מצב שאני הולך לגן. אמי שמחד- לא הולכה שולל ומאידך- לא יכלה להסתכן בשמועה שאחות ראשית שולחת ילד חולה לגן,בנתה על השעמום בבית שיבריא אותי (ימי טרום טלוויזיה)  וצדקה. היא ושושנה היו מבצעות הערכות מצב מהירות ואז ממהרת לתפוס את האוטובוס לרמת אליהו שעבר בכביש הראשי לידנו בשעה רבע לשמונה. התואר "ילד חולני" איפשר לי להיעדר ולאחר מספיק כדי שאוכל להתמודד עם הפחד והרעש בגן. על פי רוב, כיווץ היקיצה הכפויה ואימת המפגש עם מספר כה רב של גירויים היה כה חזק, שרק במהלך היום רפו לסתותיי. התעקשתי לא להחזיק יד לשושנה או  לבתיה. המעבר לגן החדש, הפירוד הכפוי מכל מה שהורגלתי עד כה נתן לי, באותה דרך מסתורית שלא הבנתי , כוח לעשות דברים חדשים כמו לדחות אנשים מעלי. הרבה סכסוכים הצטברו בגוף הקטן, שנאות, כעסים חרדות שלא ידעתי עד כה. הגעתי לגיל ולמקום הנכון, ופקק העוינות שוחרר. מגיל שלוש, עצמאותי התבטאה ב"לא רוצה" אחד גדול. במיוחד לאוכל ולהושטת יד. רק לסבתי, שמאז המעבר לראשון ראיתיה יותר, הייתי מוכן לתת יד ולפעמים אפילו לגמור לאכול את מה שהוגש בצלחת. את שושנה אהבתי. היא הקרינה הרבה חום ושיתפה פעולה עם מחלותיי האמיתיות והמדומות. מערכת יחסים משמעותית התפתחה עם בתיה, האישה ששלטה על בקריי ולא הוטרדה כהוא זה מהעובדה שלא נתתי לה את ידי. איתה, כפיצוי לעצמי, יצרתי קו תקשורת משלי שלא היה לי עם אף אחד. מדובר היה בתדר, עשן של  כדורים בגדלים וצבעים שונים שנמתח כקו בינינו. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להביט בה וכמעשה קסם, נוצר ה"תדר". השיטה ליצירת קסם התדר היתה  פשוטה וסודית: לאחר שזיהיתי את קצב וטון הבוקר של בתיה, נשמתי כמוה. מהרגע שנוצר צליל זהה, מרווח אפס בין שנינו,  כבר לא היה חשוב המרחק או עוצמת הרעש סביבנו. הצליל והעשן הצבעוני שאיחד בינינו הישרה את האווירה המלכותית שנזקקתי לה ביני לסביבתי. עכשיו, בעזרת הכוח שנתן לי התדר, יכולתי לפקח, לשלוט ולשלוט ממצב של על עליונות בלי להיות מושפע יותר מדי מכול המהומה שהתרחשה מסביב ואף בלי להזדקק לבתיה. בגן היו עוד כשניים עשר זאטוטים. כמוני, הם הובלו בבוקר ונלקחו בצהריים, חלקם באו בשמחה, אחרים הובלו בעיניים עצומות, באפים מנוזלים. והיו אילו שלא הפסיקו ליבב או לצרוח שהובלו בידי ההורים המבוישים ישירות לבתיה ועוזרתה. התבוננתי בהם בהערצה מהולה ברחמים. מחד- לא היה במילון ההתנהגות המשפחתית מחאה ובודאי שלא קולנית, מאידך- לא הבנתי מה יוצא להם מזה. עדין לא בגרתי מספיק לדעת שלא היתה פתוחה להם הברירה הטבעית שלי: ליפול למשכב. כך יצא, שלכשהגעתי לגנון בבוקר, כחלק מ"לעשות טובה" לשושנה ו"להיות בריא" בשביל אמא שלי הייתי בדרך כלל במצב רוח מרומם מהממוצע. עמדתי לצד דלת הכניסה ועקבתי אחר התאבכות ה"תדר" ביני לבתיה ורינה, עוזרתה המתולתלת שהייתה, כך היא זכורה לי כמעט בגובה שלנו הילדים. גיליתי שככול שהרעשנים הרעישו יותר, התעבה והתחזק התדר של הגננות כלפי,  הילד הטוב שעומד בשקט בפינה ותמיד עושה מה שאומרים לו. זאטוטי הגנון נחלקו לקבוצות בעלי עניין: בובות-ספרים,מכוניות-משחקי כדור-קוביות. לכל קבוצה היה מוקד כוח ראשי. לא אני. והנה- נחשפתי לתופעה חדשה: פתאום לא הייתי המלך. עד גנון בתיה משלתי לבדי ביקום שלי. אפילו לבוגרים שהפעילו עלי סמכות: הורי, אחותי והמטפלות  המצאתי בדמיוני "אישור" שבזכותו הם יכלו להורות עלי לעשות דברים שלא רציתי. פתאום נאלצתי להתמסר לשכמותי, בגילי ובגודלי, עם יותר סמכותיות בנושאים שלא היה לי ידע, מנהיגות ונחישות להתבלט. הפתרון להחזרת השליטה לידי שילב את יצר הסקרנות, כישור ציות שקט ומסתורי התדר; אהבתי לנוע בין הקבוצות וכך עשיתי. בכל קבוצה מיניתי עצמי לעוזר ראשון או שני של המנהיג המקומי והרחבתי זמנית את הציות שהיה לי לבוגרים כלפיו. לא אפלתי בין מנהיג למנהיגה. הגבתי לסמכותיות בני גילי, נעתר לה מרצון, יודע שתוך זמן קצר כבר אהיה במקום אחר. התדר לבתיה שימש כלי חברתי כשהתברר, שאני לא היחידי. בכל קבוצה, במבט גלוי או מושפל, תמיד היה מישהו או מישהי שבד בבד על ההתנהלות הקבוצתית לא איבדו קשר עם הגננת וריטטו לעברה. תמיד הצטרפתי אליהם והיה לנו סוד משותף. לעיתים, עם או בלי לשים לב, כל המרטטים בפינות שונות של הגן התאחדו, מלווים את בתיה כתזמורת שלמה.

כשהגעתי לגן עירוני השתנה שוב העולם. גובהה, חזותה המאיימת ומרצה הרב של הגננת שרה, פגמו בכישור הרטט שלי שנעלם כלא היה. ספרים צבעונים בעלי דפים קשים  העלימו את ענן כדוריות  ה"תדר",  כה מוחשי בגנון. לגן החדש הצטרפו יותר ילדים וילדות שעיבו והגדילו את מספר הקבוצות כך שהייתי עסוק בלעבור בין הקבוצות, לנסות ללמוד דברים חדשים, להיכשל ולבקש מ"המנהיג" שיחפה עלי. הדבר החדש הייתה תחושת הציפייה. היו שלושה מושאי ציפייה:  מופע "פנס קסם" ביום שישי שכל השבוע חיכיתי בכיליון לבואו. הרצון "להיות גדול" והכיליון למבט מתמר, הגננת הראשית של "גן תמר" מעבר לשביל וגדר חיה ירוקה ועבה. להבדיל מממוצקות המפחידה של הגננת שרה, היה לגופה של תמר איכות דמיונית של גמישות ועדינות. היה לה גם שיער חום שהתנופף כמו שמעולם לא ראיתי. ברבות הימים למדתי שהסגנון מכונה "קארה". שני הגנים ניהלו מספר פעילויות משותפות. החשובה בהן הייתה ההכנה  למלחמת ששת הימים, הירידה למקלט. למזלי הרב, המלחמה עמדה בפתח הרבה זמן ולא הפסיקו לתרגל אותנו. עד היום יש לי חולשה לאזעקות. ביום השלישי לגן שרה, בעודי  נצמד לקיר באמצע טור ילדים מבוהל,שמח להשתחרר ולו רק זמנית מהגננת שרה, ראיתי את תמר והתאהבתי. ידעתי מהי התאהבות מהסיפורעל היידי שאילצתי את סבתי שוב ושוב להקריא לי. שיער מתנופף  וblip-, נצמדה תחושתי לפטר רועה העיזים בראותו לראשונה את היידי. מאותו יום, העברתי פעילותי לפינה הצפונית מערבית של גן שרה, הכי קרוב שאפשר לתמר. לא משנה במה התעסקתי, תשומת לבי המלאה, מוסתרת מכל אחד ואחת אחרת סביבי היתה לאהובתי החדשה והבלתי מושגת. אחת לכמה זמן, היו חושי, שאומנו עד כה ברטט למרחק קצר, קולטים את דמותה חולפת. כשזה קרה התמלאתי אושר. 

פרק א ; שנים 0-3 ; לעצמי, אוזניון ולכּוּשָה סיפור

בהתחלה תמיד אימא. הנקה קצרה. החותם שנשאר, ההרגל ללגום במהירות, מיוחס למתיקות תחליף המזון בבקבוק שכיסתה על מרירות הנתק. הסיכוי לאמץ דפוסי אכילה נכונים  גדל ביחס ישיר לשעות ציצי. לא נורא, היה יכול להיות יותר גרוע. גרוע זה להשתוקק, למשל. לא אוהב להשתוקק. תקלה שכזאת - שהשלכותיה נעות מחוסר יכולת להחזיק אצבעות עבור קבוצת ספורט  עד בליעת מסטיק בשיא מתיקותו- ניתנת לשחזור בקלות אך לא לשינוי. התעקשותי להלביש מערכות יחסים על העולם והוריו מאפשרת לי לבדות סיפור על הצורה שבה הנציחו הורי את הוריהם. כך, בחדווה ובסבל אני מעביר הלאה, לעולם מסביבי את היותי שקרן. זכרוני המוקדם ביותר כבדאי הוא העלילה שטוויתי כנגד ר. אחותי, בחנוכה, שנתיים וחצי לאחר שהודרתי מהציצי. ח. המטפלת נאלצה לעזוב מוקדם ואחותי הופקדה עלי בפיקוח השכנים. הדרך היחידה שאחותי יכלה להרגיע אותי על שנשארתי ללא בוגר אהוב, היה להדליק נרות חנוכה. הוילון היה קרוב מדי לחנוכייה, שריפה פרצה וכתם על השולחן הנציח שנים את הנס שהיה והשריפה שנמנעה. אני הכחשתי במרץ כל קשר לאירוע. העדויות של משפחתי מצביעות על טווח תמרון רחב להשגת שליטה. לא חוכמה. בכי וצרחות לא תוגמלו. במשפחתנו התייחסו בעוינות להשמעת קול ובאהדה למיומנות "עוגה עוגה", שיתוף פעולה קבוצתי. שקט הוקפד במשפחה ולא רק במנוחת הצהריים הקדושה, בין 2 ל-4.  משלב העריסה הוכחתי עצמי כמשת"פ מעולה לו יניחו לי לספר סיפורים, למלמל לעצמי. הייתה זאת  טאקטיקה מעולה להורי שהכפילה סיכויי לגדול כילד יושב בית ולא ברחוב מתכתש אחר פושטקים כמנדל צבינגי ופושקש משחקים כדורגל  אצלנו במגרש. הסיפור במשפחה הוא שעזבנו (בעודי בבטנה של אמי) את הקיבוץ כי אימי לא רצתה לשאת שוב את משמעת הלינה המשותפת. בכיים של ר', ארבע שנים גדולה ממני ושאר התינוקות שהופרדו מהוריהם במסגרת הניסוי הקיבוצי, חצה קירות בית הילדים לבניין המרפאה הסמוך בו אימי עבדה. לימים דמיינתי את אמי בת 23, אחות במרפאת הקיבוץ הקטנה מנגבת דמעותיה ונשבעת "לא עוד". עברנו לקריית גת והשתכנו בבניין רכבת גדול, אי של נציגי השלטון סוציאליסטי בעיירת פיתוח צעירה שהוקמה על ידי יוצאי מרוקו שבע שנים קודם. לאחר חופשת חזרה אימי לעבוד כאחות במרפאה היחידה באזור. היא לא רצתה לשלוח אותי לפעוטון ובררה  לי בקפדנות מטפלת: חנה "בננה". פולניה, יוצאת מחנות הריכוז, שבנה יחידה, ייהרג חמש שנים מאוחר יותר במלחמת ששת הימים. חנה שימשה תחליף אם בבקרים. איתה הרחבתי את תמרוני השליטה. המפתח היה במזון: פתיחת הפה או סגירתו, לעיסה או גמיאה, בליעה או פליטה. לסבתי פתחתי את פי ללא הגבלה ובכל מצב, לעסתי במתינות ושימשתי פרסומת מהלכת לנכד.  לאבי- פתחתי באיטיות ופלטתי על כל חולצה. עם חנה, המשחק התרומם. תחת חוויות מלחמת העולם השנייה מעריצת ילידי הארץ, היא הייתה כלי צייתן לכל גחמה. הרגשתי כה בטוח בשליטתי עליה, בתשומת הלב שהיא הרעיפה עלי, שניצחנו בכל תחרות אכילת בננות עם המטפלות האחרות בגינה מתחת לבניין. מדי יום היא דיווחה בדקדקנות לאמי כמה אכלתי, פלטתי ומצב חיתוליי.

העניינים היו עלולים להסתבך אחר הצהריים כשאימי הייתה חוזרת הביתה ושני ילדים מתחרים על תשומת לבה, אך לא כך היה אחותי לא היוותה תחרות. היא ויתרה מראש על המאבק. מכבש הלינה המשותפת כה חזק, שמי ששורד אותו, ללא ביעותי לילה, הרטבה עד גיל מאוחר וכיו"ב, לא ממש מייחס לאח קטן דורש תשומת לב, את אותה עוצמה שמייחס האח לעצמו. היא נתנה לי להיאבק לבד על תשומת הלב של אמי ועייפותה מיום עבודה מפרך והסתפקה במה שיש. בשעות אלו הייתי נשכב לצדה על המיטה, היא, מנומנמת קלות מחום חבל לכיש טרום מזגן, סיגריה "אסקוט" ונס קפה "עלית" הייתה חולקת איתי את עיתון "דבר", גוזרת לי החוצה את מעט התמונות שהיו, מקשיבה לסיפורי על חנה, השפן אוזניון והבובה "כּוּשָה" הכושית.  לאחר שהיא התאוששה היינו יורדים ל"סידורים" בעיירה שזה מכולת ודואר או לגינה, לפגישה עם ילדי השיכון הפעם עם אמהותיהם. שעות אחר הצהריים היו הזמן שבו היינו יחד, יותר מאוחר יגיע אבי, "אויבי" על זמן אימא, ואז תצוץ לה משומקום אחותי . אבא לא היה אויבי העיקרי, גם לא  ארוחת הערב שהיה צריך להכין, בית לנקות וחדשות לשמוע ברדיו. האויב האמיתי התגלם בדמות שעון. מושג שלא הצלחתי להבין ומשמעותו לגבי, הייתה שעת השכבה מדויקת, בעלת קשר לכלום. העובדה שאימי ואבי, כל יכולים, נשמעו לחפץ המתקתק בעל שתי זרועות מידי ערב, העסיקה אותי רבות. כל לילה, אחותי במיטה לצידי, נפרדתי מחדש מאימי. מתעב את ההשכבה הכפויה, שונא את אבי שהיה מגיע במקומה מהפעם השנייה שהייתי מזעיק אותה לחדר, שונא את אחותי על חוסר הזדקקותה, לרוב מלמלתי לעצמי, אוזניון ולכושה סיפור, עד שהשינה לקחה אותי לחיקה.

ציור-אילה נצר