פרק י"א - סדר חדש (בן 29)

בנפאל, שינינו שוב את תוכניותינו. במסלול סובב רכס אנאפורנה פגשנו חבורת מטיילים בדרכם לעבוד בבאסטות בגרמניה. בשנות השמונים, כסף מהיר למטיילים נמצא בענף  ההובלות ואוטו-גלידה בארה"ב. שנות ה-90 בישרו חזרה למסורת הרוכלות היהודית: באסטות ביפן וגרמניה. התלבטנו. עד לפני מספר חודשים היינו צעירים שאפתניים בענפי ההלבשה והתקשורת, לא שיערנו שננטוש כל כך מהר. כימתנו רצונותינו ושאיפתנו ולא הגענו למסקנה. כשמספר צעירים מחבורת אנאפורנה הימרו את כספם האחרון בקזינו בקטמנדו, הפסידו, ונשארו שלווי נפש חדורי אמונה במכה העתידית בגרמניה, החלטנו בשם ההרפתקה להצטרף. דחינו את ביקורנו באשרם של הבוכים והצוחקים והקדמנו את בואנו לארץ. בשיחת טלפון להמבורג, סידר לנו סוכן נסיעות מומחה לדרישות בסטיונרים כרטיסים דרך בומבי לתל אביב ומשם לגרמניה עם אפשרות לביטול והחזר. לט"ו, היה זה ביקור ראשון לאחר חמש שנים. ללא הרף הגיעו קרובי משפחה וחברים לבקרה. אני, חייל חדש בצבא הסמים הקלים לא נתתי לישראל לקלקל לי את מצב הרוח. בפוקארה צרפתי את The Electric Kool-Aid Acid Test למזוודת הספרים שניסחו עבורי את הבשורה.
רוב הסיכויים שלולי הייתי תחת הרגעה מתמדת לא הייתי נופל למלכודת פער הדורות שהוטמנה בישראל. " דווקא שתוכניות שניכם כה ארעיות, חתונה היא הדבר הנכון לעשות" טענו בפני הוריי בשיחת בית קפה אליהם נמלטנו כדי לא לחזות ביצחק שמיר משביע את ממשלתו השנייה. במקום להתעסק בנכונות התיזה, שהרי שנה קודם התחתנו בלאס וגאס לצורכי אשרת שהייה בארה"ב, שקללתי במהירות את כמות האושר שייגרם למשפחותינו מול אי-הנוחות שלנו והנהנתי בהסכמה. "מה אתה אידיוט?, ט"ו לא האמינה למשמע אוזניה שפרשתי את תוכניות החתונה בסלון ביתם טוחן פיצוחים בעצבנות, "אתה באמת חושב ככה או שאתה סתם היית מסטול מהתחת ועכשיו אתה מזיין לי את השכל". "בחייך, מה את עושה מזה עניין" אמרנו במקהלה אני ואחיה. היא הסתובבה. ראיתי את עיניה משתנות מארובתן העליונה. הפעם האחרונה שהן נצצו באיכות דומה הייתה לפני ארבע שנים כשנפרדנו. אז עיניה החומות היפות המשיכו להתלחלח. הפעם היא עצרה בעצמה. יותר בגלל אחיה. "אני לא רוצה לדעת מכלום, תודיע לי תאריך" היא אמרה בכעס עצור ועזבה. התבאסתי בשבילה ובשביל שנינו למרות זאת העדפתי להמשיך לפצח פיצוחים ולשחק מחבוסה. שנינו הבנו ללא צורך בדיבורים, דמינו באופיינו, נמנענו מעימות ומיהרנו להחליט. כה דמינו עד כי קל היה לבלבל במראנו. ידעתי שפישלתי, והדחקתי. ההכנות לחתונה נמשכו בלעדינו. נסענו לגרמניה ומהר מאוד, ללא הפנמת המשמעות ההיסטורית אלא הכלכלית עבורנו, זרמנו עם שיירת הרוכלים לברלין בקיץ של נפילת החומה. חזרנו לארץ שלושה שבועות לפני החתונה המיועדת. חוץ מלהיות מעורבים בבחירת הDJ וסבב אחה"צ הכרחי לקניית שמלה וטבעת, המשפחות דאגו למדר אותנו. בצהרי החתונה יצאתי למסע קוקאין לחתונה כשנתקלתי ביציאה מדלת דירתו של הסוחר בי"ז, ידידה מאורוגוואי שבדקה אפשרות עלייה ועדין לא השתחררה מהרגלי הסיאסטה. היא הזמינה אותי בחיוך ללגום מאטה. עפעפתי לשנייה, רצו בראשי שני הגרם, שאלת המוסר והסיפור הנהדר. לא יכולתי להרשות לשקר לעצמי, ודווקא ביום חתונתי, ונכנסתי אחריה. 
"לך איתה" בביצוע "נוער שוליים" ליווה את כניסתנו לאולם. בלאס וגאס שיר הכניסה היה "אמונת אמת" של  NEW ORDER בתחילת הטקס ו"האהבה תפריד בנינו"  של JOY DIVISION בסיומו. ט"ו נראתה נפלא עם מיני לבן ומגפיים ארוכים ואני הברקתי בחליפה שחורה שנקנתה במיוחד. ההפקה היתה מושלמת. בין המוזמנים הרבים היה שולחן אחד של החברים שלנו. רוב מכרינו היו בחו"ל אך גם לו היו בארץ יתכן שלא היו מוזמנים. החגיגה היתה למשפחה. שנינו ניכרנו עצמנו מהאירוע כדי שנוכל להנאות ולא להפסיק לחייך. 
נסענו שוב לגרמניה. הפעם ידענו מה מחכה לנו, כבר לא היינו תמימים. בגרמניה היו שתי צורות עבודה: אפשר היה לעבוד בצורה ממוסדת בפסטיבלים או להסתכן בעבודה ברחוב ולהסתכן מול פקחים ומשטרה. לא חשבנו פעמיים ושילבנו בין השיטות. היינו טובים וממושמעים. הפתגם "במדרחוב לא יורד גשם" חצץ בין מסטולים מתבכיינים וחרוצים שקמו בבוקר לילות הבאנג והשש-בש לפתוח באסטה. הכסף נשר במטבעות, כגשם. ט"ו הפרידה בין שטרות המאה מרק ליתר. ה"יתר" בשטרות להוצאות וה"יתר" במטבעות נועד לקניית ממתקים. 
לאחר מסיבת סיום העונה וחופשת סקי מתבקשת נסענו להודו. העדפנו לדחות את הנסיעה לאשראם. משהו בתוכנו ידע שעלינו עוד למצות את הזוגיות. שנינו אהבנו ערפול חושים ולאבד עצמנו לדעת במקומות לא מוכרים. ביחד, היה לנו את האומץ. 
הגענו לאשרם של אושו בפונה באמצע העונה החמה. חיכינו בג'רמן בייקרי לתוצאת בדיקת האיידס. שתינו קפוצ'ינו, מיץ גזר-סלק-תפוח ואכלנו קרואסון. היינו בשלים לפינוק. שם נקטפנו על ידי ו' לובש חלוק עם שיער אסוף שלקח אותנו  לווילה שלוש קומות עם החדר הכי יפה שראינו. לא המתנו עד השלמת הליכי הכניסה, אספנו ציודנו מהמלון ליד הרכבת, שמנו אותו בחדר וחזרנו בהליכה לג'רמן בייקרי. זיהינו מספר יושבי קבע חלקם בחלוק והיתר, כמונו, בלבוש אזרחי. נראינו קצת יותר מקומיים ומוכרים בשביל להתחיל לשוחח. היו שלושה נושאי שיחה: 1- האם אושו מואר? 2- החיים לפני שאושו מת אופס עזב את הגוף 3- המעגל הפנימי, הנהגת המקום. על שלושת הנושאים לא היה לי מושג ולא ידע, התכוונתי להשלים את הפער במהירות. "לא בא לי להיות פה, בוא נזוז" ט"ו אמרה בדיוק שהגיע ס', בחור ישראלי גדול ורחב חיוך. יש איזו אווירה דשנה לזכרים הישראלים או שרק נדמה לי, תהיתי ביני לבין עצמי. ס' הזמין אותי לחנות האבנים שיש לו בקומה למעלה. לקחנו ריקשת אופניים ומיפינו את עצמנו. בדקנו את גבולות גזרת שכונת היוקרה, POSH כתבו עליה בלונלי פלנט, שם תואר למלבן תחום בנהר ופסי רכבת שעשרות סוגי בנייה התערבבו. למחרת התעוררנו לרעש שלאנשים צועקים, חרדתי לראות מה קורה. ו' ועוד שנים קפצו ערומים. מיהרתי למעלה, בו'אנה... זה..מה שתיארו, בעירום..גמגמתי.. עברנו שוב בג'רמן בייקרי. ס' שוב היה שם ונתן גרסתו לשלושת נושאי שיחה בטון רב סמכא. נכנסנו לאשרם באחת עשרה. "איזה יופי" אמרה ט"ו והתרפקה עלי, מחווה שלעיתים נדירות היתה עושה בפומבי. בתוך החום ששרר, היה המקום נווה ירוק, מלא בפינות צל. גברים ונשים בחלוקים בצבע בורדו התחבקו והתחייכו בכל פינה. נכנסנו בקבוצה ויכולנו דרך האחרים לשמוע את הספקות, החששות, ההתנגדויות. מהפסיעה הראשונה היינו ב"כן" אחד גדול. משעת הסיור הראשונה לקחנו מרחק ממי שהרגשנו שהוא רק עובר-אורח, שואל שאלות של "תייר". התחושה שלנו התבטאה בהיצמדות של שנינו זה לזה, תערובת של מיניות עם נואשות לא מובנת. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. בשתיים עשרה נכנסו הילדים למקום. הבטנו בהם בקנאה. איך נהיים כמוהם? נחנו באחת מפינות החמד, מאלו שהלוטוס פורח  לצד הספסל, שהחום והלחות הופכים אותן לרחם ודמיון היושבים מופרה. התחלתי לנוע בחוסר מנוחה. ט״ו ישבה קפואה, נעצה מבטה בעוברים ושבים, מקצתם עם מגשי פלסטיק שחור שעליהן דלתונים מלאי אוכל. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, לאכול, להסתובב והיא אמרה ״לא, אני אשאר, נפגש בשתיים״. היא נקבה בשם של בניין שנאמר לנו בסיור ששם נערך עוד הליך מנהלי שמאשר לך להשתתף בקבוצות.  נורא רציתי להישאר איתה אבל עם כל הדיבורים של היופי בלהיות לבד... היא נהייתה יפה משנייה לשנייה והתרחקה ממני בעודה יושבת לצידי בלי לזוז. התעקשתי להישאר לצידה עוד מספר דקות עד ששמעתי קליק,אולי דג זהב קיפץ לו בבריכה. נפערה תהום בינינו. חזיתי כסרט תלת מימד בהליך חיצוני של פרידה. לפני שעה בשיחת ההיכרות הזהירו אותנו מחזיונות והמליצו להימלט למדיטציה. נאנקתי, ליטפתי ידה,נישקתי קלות את שפתותיה והלכתי. 
אחר הצהריים נרשמנו לקבוצות שהמליצו לנו. סווגתי זיין שכל והופניתי לסדנת הזן אמור לי מי אני . לט"ו הומלצה סדנת התראפיה רגשות ראשוניים. לעדותה, שלושה ימים היא נאלמה ורק  ביום הרביעי לסדנה השתחרר הבורג. סיימתי את הקבוצה ביום חמישי אחר הצהריים. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשן את הג'וינט שהכנתי לי מבעוד מועד. במצב מעורפל הלכתי לחפש מתנה ליום ההולדת של ט"ו בעוד יומיים. פגשתי את ס' והלכנו לחנות האבנים שלו. בחנות היו עוד מספר אנשים שדיברו במונחי מדור ההורוסקופ. הייתי רפוי מכדי שהדיבורים יציקו לי. ס' הושיט לי אפגאני שהזכיר לי שבעצם באתי לפה עם מטרה. מבטי הצטלב עם קריסטל גדול בשלושה צבעים. לקחתי אותו. מכל עבר ברכו אותי על הבחירה המוצלחת. וידאתי שהוא מספיק יקר  ושיש אפשרות החלפה. הסדנה של ט"ו הסתיימה לאחר מדיטציית קונדליני של אחר הצהריים למחרת.  בצהריים, היא ניגשה, חיבקה ואמרה שהיא ממהרת  לפני שסוגרים את משרד ההרשמה לסאניאס. מה? פערתי פי, אני בא לראות. "בוא, קדימה", נתנה לי יד ומשכה אותי. ביום שבת, עשרה ימים מאז שהגענו לפונה, הושלמה ההתחלפות של ט"ו. חגגנו את יום ההולדת בבית החדש בחברת הסאניאסים החדשים, ניצולי קבוצות התראפיה ואורחים מזדמנים.  פס הקול המוסיקאלי הורכב על פי דרישת הקהל מהשמעות חוזרות של "אניגמה" וטראנס מקלטות שבאו מגואה. ס' ואני הבטנו על ט"ו עמוסת שרשרות הפרחים. בעוד יומיים היא כבר רצתה להתחיל קבוצה חדשה. לא לפרגן היה מטופש וילדותי. "זה לא שאין לכם סיכוי אבל הסטטיסטיקה פה היא נגד זוגות, לא רק נגדכם, קח" הוא אמר בטון יודע והושיט לי מהאפגאני, "תגיד תודה". תודה, אמרתי, תזכיר לי על מה? "על שאתה מוקף נשים שדנות בשאלת הקשר בין דת לסקס"  ענה והצביע בתיאטרליות על ט"ו ומעגל רוקדות בגלימות בורדו באמצע החצר. "על האפגאני" שלף מפי את הג'וינט, שאף, נשף ותחב אותו לפי "לאושו, על שקרא לך" קניתי את האבן בדיוק בשביל שלא אצטרך להאמין בשטויות האלו, אמרתי והוספתי מיד למנוע עין הרע, אבל תודה אושו על שקראת לי. בגסות מכוונת  הוא נכנס למעגל הרוקדות והתחיל להזיז גופו בקצב שונה משלהן. בכוונה. "ולי..לי..אל תשכח להגיד לי תודה" הוא צעק לי. בהמה, הפטרתי לכיוונו ועלה בי החשש שאולי אגמור חיי כמוהו 
בשני, בתום היום הראשון לקבוצה "ריקוד עם מודעות" ט"ו יצאה לדייט עם אחד מהעוזרים בקבוצה הראשונה. "הוא עדין נאבק עם הילדות שלו אבל הוא מעסה מומחה" ספרה לי ט"ו תוך שהיא מעדכנת אותי בתוכניותיה לנסוע ביחד לגרמניה, לתת שם איתי עוד מכה הכרחית, לחזור לארץ, להתגרש ולחזור לפונה כמה שיותר מהר. 

פרק י'; 28-27; על הקו

משדה התעופה בלונדון לקחנו את הרכבת לליברפול. ל' אספה אותנו מהתחנה, נסענו לדירת הוריהו, השארנו את המזוודות ויצאנו.האור היה אפרפר וזהבים של תאורת החג נצנצו מכל עבר. סביבנו התנודדו עוברים ושבים.  ירדנו שלוש מדרגות לפאב השכונתי אליו התכנסה המשפחה, תשעה אחים ואחיות, רובם נשואים + שנאספו לחג. מוסיקת הרקע נוגנה מעמדת תקליטן מאולתרת ליד הבר ושתי ספות ענקיות שעליהן ללא הרף השתרעו החוגגים למנוחה קצרה ושוב חזרו להסתער על המשקאות/דיבורים/ריקודים. המראה החיצוני לא נבדל מפאב עולץ רגיל רק שכולם היו חברי בני משפחה שותפים לעדליידע. ט"ו ואני, שאחד מהגורמים המאחדים בקשרנו היה ההתרחקות מהגרעין המשפחתי נושלנו במהרה מניכורנו. אלכוהול, סמים והמון מוסיקה שהתחלפה לסירוגין בין הדורות. שמה לראשונה נתקלתי במוסיקת מועדונים שקיבלה תשואות בוז לא קטנות מקרב בני גילי שגדלו על רוק שנות ה-60 וה-70. חילוקי הדעות היו מסתיימים כשהגיע תורם של להיטי המבוגרים, משנות ה-40 וה-50. או אז רובדו הקולות למקהלה אחת שרה ומתנדנדת.

הגענו לתאילנד באמצע ינואר. החום הטרופי עטף אותנו והרגשנו בבית. ב- 19 בינואר, קבענו לאכול עם שני זוגות לחגוג את ירידתנו לאיים למחרת. זוג אחד לא הגיע. דאגנו קצת והלכו למלונם לראות מה קורה איתם. על דלת חדרם היה תלוי שלט לא להפריע בכתב ידם ובאותיות גדולות וחדות. בצד סולסל בעדינות בצבע סגול המשפט מדיטציה קורית. חזרנו לבדוק אותם לאחר הארוחה. התברר שלא מכבר נודע להם שהגורו שלהם מת. מאז הם שרו בבלבול, נעים בין הבעות צער של מחשבתם היהודית הישנה ושמחה מתבקשת על פי אמונתם החדשה. משפטיהם תובלו באמיתות על הגורו שלעולם לא חי ולכן לעולם לא ימות, על שחרור מכבלי החומר. הם תיארו בפנינו את הפסטיבל הענק שקורה ברגעים אלו באשרם שלו בפונה, גן-עדן של אנשים ערומים מתחת לחלוקים בצבע בורדו  שבוכים וצוחקים. ט"ו ואני הבטנו אחת על האחר והנהנו. סימנו לנו בראש את האשראם כיעד שווה. למחרת ירדנו לאיים.  על המעבורת נפגשנו עם א'. הוא ישב על הסיפון, לונגי לגופו וגירבץ ללא בושה כשלידו ערימת ספרוני פילוסופיה של האוניברסיטה המשודרת. התיישבתי על הספסל לצידו עם "שארית היום", הספר שקניתי בעצירה בניו-יורק כמתנת פרידה, הבטתי בבוז קל בספר והתחלתי שיחה, צעד נדיר שיתכן כי הושפע מניסיונו של הגיבור לנהל שיחת חולין כדרך להשביע את רצון אדונו החדש. בדיעבד, התחלתי את השיחה כי לא' היתה אנרגיה ויציבות כשל אבי ללא הצד המאיים. להבדיל ממר סטיבנס, משרת בשם הגאווה, אגיע בקרוב להחלטה שמשמעותה המעשית חציית גבולות כבוד עצמי וכיבוד חוקי אב. ט"ו הצטרפה אלינו. הם בחנו זה את זאת בחשדנות. חוש האף של שניהם לא טעה. לפני שהוחלפה מילה הם זיהו  את המוצא העיראקי. שניהם, הסתבר, נזהרו שלא להתערבב יתר על המידה עם עדתם. שם, על סיפון המעבורת, סופסוף קיבלתי הסבר מיד ראשונה משני הצדדים מהי אפליה מתקנת. א' שכינה את ט"ו "סולטאנה", הסביר מדוע הוא לעולם לא ייתפס עם נשים מזרחיות. ט"ו הגיעה לאותה מסקנה עם זכרים מזרחיים. לאחר דיון פתיחת היכרותנו ירדנו לחוף. התמקמנו בבקתות קש שמוקמו ברווחה מול הים. יצאתי לסיבוב התמקמות, כשמאחת הבקתות פנה אלי בעברית קול ידידותי מתוך ערסל ושאל "רוצה?" לא ידעתי למה הוא התכוון בדיוק, הערכתי בערך. ללא הקדמות הוא הושיט לי באנג מקוקוס, שעל הכנתו הוא עמל יומיים וזה עתה הוא סיים הכנתו. הניסיון שלי במריחואנה הוגבל לסיגריות מגולגלות. לא בדיוק ידעתי מה לעשות. "מה אתה אומר? בתול נפל עלינו,תיסלם, הנה תיראה" ושאף. לאחר מספר שניות הוא התחיל לנשוף ולדבר, העשן יוצא לא מפסיק לצאת מהאף והפה. "סוחב מצוין. הקודם לא היה טוב, אתה רואה?" המרפסת הקטנה שלו היתה עמוסה בכלי עבודה. בוא, אני אעשה לך ראש קטן". שלוש שעות אחרי הראש הקטן התעוררתי כשהגלים מלחכים את רגלי, חום היום התפזר ומולי, כחמישים מטר ממני יושבים בשורה על כסאות נוח אל מול השמש כחמשה עשר נופשים ונופשות בינם א' וט"ו ואיש הקוקוס. נעתי בעצלתיים אל תוך החול, מתחפר, מגרד עם גופי. נעים לי נעים. נתתי למחשבות לשחזר את מה שאירע לי מהמרפסת עד הצלילה לחול, ומה שאני זוכר מבנגקוק וליברפול. מוחי סירב להמשיך אחורנית לניו-יורק או לוס אנג'לס, דילגתי שנים לפעם האחרונה שהייתי בחוף עם עצי קוקוס. ברזיל. אז היו המים הצלולים וקשאסה מהבוקר אתנחתא בין מסע טבע אתגרי. תכין עצמך, אמרתי ואספתי עצמי למצב עמידה. "נו," אמר לי איש הקוקוס, "אהבת את היצירה שלי, רוצה?" והושיט לי את הבאנג מקוקוס "אבל תראה, עשיתי פה חור, עכשיו זה ממש טורבו" הבטתי על א' וט"ו. היה לי כל כך הרבה מה להגיד, רק שלא ידעתי איפה

 להתחיל. השתהיתי קלות. "יאללה חביבי לא להפסיק ת'זרם" במבטא תימני כבד שמעתי מישהו מהקצה. רגע רגע זה בעצם היתה הכוונה של השיר. אוי...

למחרת בבוקר, התייצבתי בבוקר לסדנה להכנת באנג. איש הקוקוס היה בן גילי, מעשן מגיל 17 שבא לנוח משנתיים עבודה בתחנת דלק באוסטרליה. בצהריים כבר הצהרתי שמעכשיו אחיה  אני רק שאפשר לעשן כל היום בזול. בערב היתה מסיבת ירח מלא. הייתי לחוץ לקחת טריפ פעם ראשונה. איש הקוקוס אמר שנגמרו הקרטונים אבל שפכו לו על נייר רגיל ונתן לי רבע דף A4 עם כתם עליו. הכנסתי לפה בתאווה. השעה היתה עשר בלילה. כעבור זמן קצר התחלתי להזיע, הרגשתי צורך להקיא את ארוחות המנצ"ס של היומיים האחרונים. דבר לא יצא.  חזרתי לאזור המסיבה. האדם הראשון שעברתי לצידו, הפחיד אותי, זזתי הציד ופיניתי לו את הדרך וכך הוא שאחריו ואחריו. חוץ מט"ו וא' פחדתי מכולם. המילה פחד מתארת כיווץ חזק בגוף שסוגר את הנשימה וגורם לתחושת חנק. כשהתבודדתי פחדתי שהטריפ יתפוס אותי ולא ייגמר לעולם. היחידים שלא פחדתי לידם היו  א' וט"ו, אבל איתם היה תסכול שהם לא מבינים אותי, שהם רק אומרים לי שזה יעבור ומה אם הם לא מבינים? כעבור שעתיים הגוף התחיל לשחרר צואה, קיא ושתן. מצאתי עצמי מתבוסס בשלולית של הפרשות, נרגע מהכיווצים, נח לתוך החמימות של הנוזלים שבגדי היו ספוגים. כשהזריחה עלתה הרגשתי שניצלתי.  א' וט"ו שהשגיחו עלי מרחוק לקחו אותי לחדר שעד כה סירבתי להגיע אליו, מסיבות שאותן בזמן הטריפ לא רציתי לפרט ולאחריו – לא זכרתי. התקלחתי וישבתי במרפסת, מביט על היום שעולה. גופי רעד אבל הסיבוב הבלתי נלאה  של מחשבותיי שינה מהירויות. איש הקוקוס בא, שאל מה העניינים, בלילה הוא היה עבורי בקבוצת החשודים המיידים להזיק לי. "אל תדאג, זה קורה לכולם". כולם זה לא אני חשבתי לעצמי. אני לא חוזר לארצות הברית עד שאני מברר מה בדיוק קרה שם. כבר היה לי ניסיון בשביל להניח שעלול לקחת לי יותר זמן מהממוצע בעיכול החומר. כעבור כמה ימים, שטתי לקוסאמוי. כבר בדרום אמריקה גיליתי שחנויות ספרים משומשים באזורים של מטיילים הם תיבת קסמים. חזרתי עם חמישה ספרים של הלדוס האקסלי. בעל החנות המליץ שאתחיל בחקירתי עם מי שסיים את חייו וייסוריי סרטן הגרון שלו בזריקה של  100 מ"ל LSD. הוא צדק כמובן. מהטריפ הרע השתנה הטיול. לא היה לי היסוס שמא עלי לשנות הצהרתי הילדותית מלפני כמה ימים. הייתי נחוש לפסוע בדרך הסמים הזמינים רק שבמקום להסתפק במרדף אחר הנאת החושים הפרטית ראיתי אותם כמשקפיים לעולם חדש ונפלא.

פרק ט'; 27-24; חניה הרחק מAלדין, Bמבי וCפטיין הוק

מיד לאחר הפירוד החלה זליגתנו לזוגיות ערב. ט"ו קנתה לי את הפוסטר של ג'וי דיויז'ן LOVE WILL KEEP AS  APART. תליתי אותו במרתף בברוקלין להרתיע את בעל הבית החרדי מלהכנס. ניו יורק כיבסה לי את תובנות מיקוד וצמיחה אישית של לפני הטיול עם הנרפה והחולם של לפני הצבא. התוצאה הייתה סטודנט באוניברסיטה משנית לקולנוע, תלמיד חרוץ לפרופ' ברברה לימינג שכישפה אותי בסיפוריה על אורסון וולס. ברברה התלהבה מהמראה המסתורי, קוראת כדור בדולח במיני שחור, שהקרינה ט"ו. היא חשבה שט"ו דומה לריטה היווארת' שאת הביוגרפיה שלה היא השלימה באותם שנים. היא והחיים סביבי עודדו אותי לחזור לזוגיות. הייתי קל לשכנוע אבל לא רציתי שכישלוני כרווק יהיה המניע. העדפתי להמתין, לסבול לבד עם ספרים בברוקלין ולקנא בעולם החם שהיא יצרה סביבה בקלי-קלות בקווינס.  חזרנו לגור ביחד במנהטן שם אשררתי את מה שיודע  מי שאין לו בעיה להיות רגל פה רגל שם: נעים להיות תייר בארץ, קל ונוח להעלם בחו"ל. בארץ נפגשתי לראשונה עם משפחתה של ט"ו; מהר מאוד הורעפו עלי צלחות של אוכל, אחיה וקרובי משפחה נוספים באו לראות את הלא בדיוק בן זוגה של הבת היחידה. הפגישה האירה את ט"ו מזווית שלא הכרתי והסירה ממני את ערימת הפחדים הדמיוניים שבניתי על מערכת יחסינו. המחבר בנינו בלט על רקע משפחותינו: זכר חולם/נקבה מעשית, הורים ילידי ישראל/חו"ל, אח קטן/אחות גדולה. את הכוח שלנו ביחד לשרוד. החלטתי להפסיק להתעסק בשאלה מה היא מוצאת בבן אדם הקופסתי שחזרתי להיות. בניתי לי שוב חממת קריאה. הפעם באנגלית. אז  בית ספר/הורים/תנועת נוער היו משקל נגד למילים הכתובות, עתה העמדתי על כף המאזניים הנגדית לקריאה את האוניברסיטה/עבודה ורחם חמים. עם מילונים בגדלים שונים טסתי עם הניו-יורק טיימס/ווילג' וויס מעל מה שלא פקפקתי לרגע, מרכז העולם, ניו-יורק. ט"ו נגלתה לי שוב כבת זוג מעולה לטיול בעיר כשמניחים את הספר מהידיים. מעיניה נשקף מבט משועשע על העולם. היא ראתה שקוף את מאבק ההישרדות הכלכלי ולא נתנה לכסף לדרוך עליה. שמרה על עין פקוחה לפער בין השאיפות למציאות והייתה חברה תומכת, לא רק לי אלא גם לאלו שלחץ העיר איים להכריע. בזכותה יכולתי להתייחס להווה בניו-יורק כמגרש הרהורים

כשני ילדים סקרנים עקבנו אחר הזוגות שסביבנו. את שנינו איחד הרצון שיחסינו לא יראו/ישמעו כמוהם. כיוון ששנינו היינו בטוחים שיחסינו לא כשל הורינו לא בדקנו אז את המערכת בינינו. בשיחת וידוי, מספר שנים מאוחר יותר, התברר שבחיינו השיתופיים שנינו חרגנו מהזוגיות שלנו מספר פעמים זהה. היא הופתעה מהמספר-  שש, לא אופייני לתשוקתי העצלה. גם אני לרגע הופתעתי מבחירותיה. ברירת הציידת מול לקט המזדמנות היא ההגדרה שמסכמת את ההבדלים בבחירותינו. עם אף אחד או אחת לא היה רצון או צורך עז שעלול היה לסכן את הנוחות בהתמודדות עם השאלה. שנינו העדפנו ללכת שיכורים קלות, יד ביד בסנטרל פארק מבסוטים מעצמנו מאשר להטריד את עצמנו באי- הנוחות הרגשית שעלולה להתעורר. היינו מצוינים בהשתנה, כיסוי העקבות והמשך תזוזה משנתקע  שנתקע בעלילת רומן רומנטית כמו שיכולנו לשמוע באופן מילולי מבעד לקירות. הבניין ברחוב 2 שגרנו בו היה בן ארבע קומות ללא מעלית. כל קומה חולקה לשש דירות קטנות. בעל הבניין, אירי גבוה בן 40 מסטייטן-איילנד ניהל אותו לאחר שאביו נהרג בידי אחד מהדיירים. הוא עשה עתה כמיטב יכולתו  למקסם בטיחותו בבחירת דייריו. בשבילו היינו אנו, זוג מהגרים שקטים, זוג משמיים שקט ומשלם בזמן, שילוב נדיר, כך הסתבר. מדי שבוע היתה מוזמנת ניידת כשאחד הניצים, או שכן שלא היה מוכן לסבול מריבה בחמש בבוקר. בעל הבניין סינן פורטוריקאיים מטעמי בטיחות וחד-מיניים מפחד מגיפת האיידס וקיבל רק זוגות סטרייטים, לבנים אמריקאים. בסוף נעוריהם, תחילת שנות ה-30, עם קצת ותק בעיר ושהונעו מהרצון לעשות את זה בתפוח הגדול מוכפל בחשש לחזור לשיממון הפרברים. בסוף תקופתנו בניו-יורק היה הקולות מהמסדרון כמסך טלוויזיה בחדר הסמוך. לא התכווצנו מפוחדים או התחבטנו אם להזמין ניידת. התרגלנו לזעקות, צרחות, השלכת חפצים,  הכרנו את הנפשות הפועלות בשביל לצחקק, להיאנח ביגיעה ולהסתובב על יצוענו.  לא רק ה"גויים" היו לנו תמרורי אזהרה. זוגות מהגרים ישראלים בגילנו נחלקו לאלו ששקיעתם בחלום האמריקני פלטה אותם ממנהטן לטובת הרחבת משפחה ואלו שמאותה סיבה בחרו לחזור לארץ. התגאינו שאנחנו בשלישיה עם העיר כשהגיעה אלי הצעת עבודה, שמשמעותה היה לעבור עם תום לימודי ללוס אנג'לס. חגגנו את מכירת עקרונותיי בנסיעה לדיסניוורלד, לפגוש חברות של ט"ו מליברפול שעבדו שם ולנסות אקסטזי, הסם החדש והמדובר בשוק. בלענו את הכדורים בכניסה לאתר. בזכות ניסיוננו בפטריות, קקטוסים וטעימות ירוקות פה ושם  הצלחנו באהבה לעבור בין כל המתקנים,  לשחזר מקום המכונית במגרש החניה הענק. הרחק מאלדין, במבי וCפטיין הוק, ולהשתרע בג'אקוזי של המלון. חווית האקסטה במיאמי טלטלה לאורך תקופה.  טסתי ללוס אנג'לס כשהשפעת הסם על הקול הפנימי והחיצוני לא מתפוגגים. הקולות מבחוץ, בליל הרעשים האנושיים והלא- אנושיים התעמעמו והתהדהדו ועתה, כהרמוניית כלי נשיפה עיטרו את קולי הפנימי. הוא, הקול,התעבה והתעצם בראשי ולפעמים אף זימר תווים בודדים, מדגיש, מרכך מלווה או מתעמת. הריב יצרי בעולם המקומונים הלוס-אנג'לסי נבחש ברשמי עבר כעיתונאי נוער וסרטי עיתונות דגש על "האזרח קיין" מוער צמוד לפס קול שלא השתתק. פס הקול עזר לי לדחות את כתיבתי עד הדדליין ואז לדחוס בכמה שפחות שעות כמה שיותר מילים. כמו מקצוען. הפס קול הפך אותי לידידותי, חברותי, אוהב ג'ין וטוניק ונסיעות ארוכות במכוניתי החדשה. בגלל זה לא הבנתי את הנפילה לבכי ללא הפסקה לאחר שצפיתי בקומדיה הבריטית "שירלי ולנטיין". הבכי לא נפסק בנסיעה חזרה מבית הקולנוע, האלכוהול שינה את איכותו, במיטה נרטבה הכרית. על מה, לעזאזל. שני חשודים מיידים. הראשון- גיבורת הסרט שפותחת דף חדש הזכירה לי את לואיז, שאיתן התראינו במיאמי. זכרתי שקינאתי בה על שהן החליטו לעזוב הכול והמשיך לטייל. השני-אירוע חגיגי יום קודם בקהילה היהודית אליו הוזמן סטיבן שפילברג. במהלך הארוחה לא התאפקתי והצטרפתי לתור מבקשי חתימה. הגשתי לו את ההזמנה. הוא לקח אותה ובחביבות חייך אלי כשלפתע הופיע מעליו בלון-באנגלית/בעברית EIN LECHA MA LAASOT, IDIOT?, קולי הפנימי צורח את המילים. חטפתי את ההזמנה עם החתימה והסתלקתי לבר המשקאות. אייה זה כאב. למחרת, ביום כל הקדושים ראיתי את הסרט. בדרך עברתי אצל מינה שבאה ללוס אנג'לס להגשים את חלום הדוקטוראט שלה. מקצוענית בכתיבה ובלעיסת מסטיק תוך כדי עישון, מהראשונות שחשו את סגירת העיתון "דבר", היא חנכה אותי. "עזוב, הכול מהאקסטה. נפילה. ככה זה..היה לך מזל שלא קרה קודם" היא אמרה. והקטע של ספילברג? "נו מה? הוא צודק, אז סימן שאלה שלוש נקודות מה אתה רוצה? נכון לכולם. מצב ידוע כהחיים.כותרת" . נסער מבכי, מתחושת חדלות-חווית חרדה קצרה ובלתי נשלטת שהמחשבות מעגל מושלם סיבוב משחרר הגוף להבת דמעות-הגעתי הביתה והתקשרתי לט"ו. מינה אומרת שזאת נפילה של האקסטה ושאגיד תודה שאין לי חריקות שיניים, גנחתי לט"ו,  תודה אבל למה מחיים של עקרת בית מליברפול, אני מוקף זוועות בלי העלאק הפיאנדינג. "לואיסה מליברפול, היא אומרת שזה איום ונורא " ענתה ט"ו "חוץ מבכריסמס כי כל השכונה משפחה, ככה היא אומרת, היא התקשרה אתמול שהיא נוסעת ממיאמי באמצע דצמבר, הזמינה אותנו, רוצה?" "איזה ליברפול, איזה כריסמס, אני תקוע פה עם סקופים על כתובות נאצה בבית כנסת". "עזוב, אתה סובל, גמרת ללמוד, לי נשאר עוד חודש, בוא ניסע אני כבר לא יכולה עם הקור הזה. יש לנו כסף".  "יש לנו כסף?", " תתפלא, יש. עשרת אלפים דולר+הנוסע
קולה ניחם ובטח, צפיחית ששלפה אותי מטעימונת נפילת הסם בגמר התמצותו. הגשתי הודעת התפטרות. בחודש האחרון בלוס אנג'לס, נמחק הקול הפנימי לטובת סקופים מקומיים שאחריהם רדפתי בלהיטות שהחשידה אפילו את המו"ל. יום לפני סילבסטר 89, טסתי לניו-יורק, נפגשתי עם ט"ו בשדה התעופה ויצאנו מערבה למזרח

פרק ח'; 24-21; אהבה במוצ'ילה

מוכן ליציקה הצטרפתי לסדנת "EST" למודעות והתפתחות האישית. שלוש מאות איש בחדר מכווצים ומשחררים רגשותיהם לתבניות חדשות. ה NBAשל אדם ברוך, קולנוע אמריקאי חדש הביאו את הקדימונים והנה הדבר האמיתי. תובנות ששנים צריך לקרוא אותן נחתו כגשם, התלבשו עלי כמדי האזרחות שאוכל בקרוב ללבוש. מסוף הסופ"ש הראשון השקפתי מפסגת העולם כאזרח מודע. בסופה הציעו מארגני הסדנה השתלמויות-ערב כאמצעי מניעה לגלישה במדרון החיים-לא-ממוקדי-מטרה של לפני שבועיים. התלבטתי בין מיני-סדנה לטפל במערכת יחסי עם כסף או הדבר הזה עם הציצים. בחרתי באפשרות הראשונה. קודם נראה אותי בקוס שלהן משם נמשיך, אמרתי לעצמי. קבעתי להיפגש עם אחת מעוזרות הסדנה, שיער אסוף, חליפת תכלת, שאיתה החלפתי מבטים מרומזים ונגיעות קלות. ותיקים בארגון השקיפו על העולם מפסגה יותר גבוהה, רציתי הצצה מקרוב לאן מועדות פני. הותיקה פתחה את הדלת בחלוק בלוי והזמינה אותי לשבת עימה במטבח קטן בדירת הקרקע. דלת המטבח היתה פתוחה ושלושה חתולים נעו בין הפנים והחוץ. היא חלקה עימם שתי קופסאות של סרדינים בשמן צמחי מקופסה. את שלה היא שמה על קרקרים "פרומין" מרובעים יבשים. הקרקרים והסרדינים נכנסו בזה אחר זה לפיה, החתולים יללו, אין סיכוי שאשמור זכר בתולי עטוף בקרקר חום בהיר. אחד ממשפטי המפתח בסדנה הוא "מה שעוצר אותך בEST הוא שעוצר אותך בחיים", הרהרתי בעגמומיות לרגע והתעשתי: אם אין שמחה אין מודעות. הצטרפתי אליה לעוגה שאימא שלה אפתה, עזבתי לאחר נס קפה. ניצלתי. שבוע לאחר מכן השתחררתי מצה"ל. הצטרפתי לקורס ערב "שקרים על כסף". הגדרתי את מטרותיי בדף שחולק לנו. לא רציתי להיות עשיר רק שיהיה לי מספיק לסבוב מוצ'ילרי יותר ארוך מהבחור שגנב לי את י"ב. המדריכה טענה שמדובר בדוגמה להצטנעות גאוותנית, הקטנת שאיפות ודחיית סיפוקים. היא ביקשה ממני לרכוש לעצמי עכשיו משהו שאני נורא רוצה. רציתי מכונת גזר. השאלה- למה שאקנה אם אני עוד מעט נוסע מרחיקה אותי מהכאן ועכשיו היא הסבירה לי. ברחוב אלנבי, מחזיק רכישתי החדשה פגשתי את י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". סטודנטית לפסיכולוגיה, יין ומצעי סאטן שבדיוק הגיעו מאמריקה היא טפלה בי כמו שעד אז לא ידעתי שאני אוהב. התביישתי להודות בבתולי. למודעות החדשה שלי היתה גאווה. את שלושת החודשים הבאים ביליתי בסדרת פגישות דו-שבועיות בחברתה בקלילות שהפתיעה אותי כל פעם שהיא פתחה את הדלת. ללא דרמות זרמנו למיטה, הזדיינו בחיבה, נפרדנו בבוקר, היא ללימודיה ואני לאחת משתי עבודותיי: רוחץ מכוניות בתעשייה האווירית בימי חול, שומר סופ"ש במלטשות יהלומים.

נפגשתי עם י"ג, ידידה מימי "נוער לנוער". שלא התרשמה ממודעותי החדשה  וטענה שמדובר בשטיפת מוח ולפי העיתון- סוג של כת. בהיסוס לא אופייני היא שאלה אם ארצה להיות בן זוגה המוצ'ילרי בעוד מספר חודשים לאחר שהיא תסיים שרותה הצבאי.  בקשתה החמיאה לי. אהבתי את נחרצותה ואת הדו-קרב שהיא ערכה עם כל הבנים. הייתי לה ברירה נוחה לטיול המדוקדק שהיא תכננה לערוך לפני תחילת לימודיה. היססתי לגבי התאריך שהיא הציעה. "מה הבעיה עם התאריך?" שאלה י"ג במהירות, "אפשר להזיז בשבוע, עשרה ימים, רוצה עוד קפה?". עד שהקפה הגיע שקלתי  בין נאמנותי לדרכי החדשה, מכוונת מטרה ודרכי הישנה שאופיינה, גיליתי כאדם מודע, כלא יותר מאשר דחייה אחת גדולה של ביצוע תוכניות לטובת מרווחי זמן של קריאה ותכנון תוכניות. נשמתי עמוקות. י"ג הלכה לשירותים. היציאה מהארץ נקשרה כבלון לעברי ולתכנוני העתיד: י"ב והמוצ"ילר שלה באים לארץ, היא-להתגייס והוא-ללמוד משפטים. אפשר לנסות לכבוש לבבה? רעיונות לעסקים חדשים הופרחו ללא הרף בפי מנהלי המשמרות בחברת השמירה והניקיון, לא עדיף להתעשר ואז לטייל ומשם להמשיך להוליווד. אין בעיה, פלטתי כשהיא חזרה לשולחן. למודע כמוני אין בעיות, יש רק הזדמנויות. קדימה. ראשון בדצמבר מצוין בשבילי. "יופי, תכננתי מסלול, אני יודעת בדיוק.."

כעבור שבוע הייתי במונטווידאו עם הוריי, מגשים עכשיו חלום ללמוד ספרדית ומשחק נסיך מבוקש לבנות קהילת היהודים הקטנה. זנחתי את טבעונותי מהאסאדו הראשון אליו הוזמנתי. טקס אכילת הבשר פתח תיאבון לאוכל שלא ידעתי שקיים בתוכי. שיעורי ספרדית וצפייה יומיומית עם אימי בטלנובלות שיפרו לי את השפה. ידידותי ומלא בטחון מאז סדנת ההתפתחות האישית התחברתי עם בן סוחר מהקהילה המקומית שהציג אותי לשתי ידידותיו. עם י"ד, רזונת שחומה, שיער חלק  ושומה קטנטונת באמצע לחייה. שבוע לפני הגעתה, הודיעה לי י"ג שהיא מצרפת חברה למסענו המשותף. 
 ט"ו והיא  נפגשו באילת והתאים להן. האגביות שהיא סיפרה לי בשיחה טלפונית, החליקה על הצביטה שחשתי שלא התייעצה בי. בלעתי את גאוותי עם י"ד לצלילי ג'ורג' מייקל. שוב ושוב התנגן התקליט בבית או בקסטה במכונית רקע למיומנות העונג שנרכשה עם י"ב. נפעמתי מהפאסיביות הענוגה שלה ומדמעותיה ככול שהתקרב המועד שבו נאלץ להיפרד.

ממרחק, שותפותיי למסע נבלעו בתיקי הגב הענקיים. י"ג צהלה לעברי והציגה לפני את ט"ו. נעצתי מבט בנערה שחיוכה המרוחק היה מסתורי כקוראת כדור בדולח בקרקס נודד. מה זה?  ט"ו לא השתבצה לשום קטגוריה שהכרתי. עמד לי הזין עד כאב. י"ג לא התרשמה ממונטווידאו. היא הקציבה לעיר שלושה ימים, בעיקר לצורכי מנוחה מהטיסה המייגעת. לט"ו, כמוני, לא היה עניין לשבור לה מנהיגות. בבוקר יום ג' שטנו עם רחפת לבואנוס איירס. לעיר הוקצבו חמישה ימים. הייתי חסר אונים מול הזקפה העזה כול פעם שהתקרבתי לט"ו. נזכרתי בכאבי ביצים שהחרמנים לא הפסיקו לדבר עליהם בצבא. היה לי ניסיון בדחיית סיפוקים, עיכוב תוכניות, שתיקה אילמת למול אהבה, לא בתשוקה מכף רגל עד ראשי.  נשארנו מעל המתוכנן בבואנוס איירס. תוכניותיה של י"ג השתבשו בגלל שביתה ששיתקה את העיר. ט"ו ואני שיתפנו פעולה בכיבוד היקיצה הטבעית ובהורדת קצב הטיול. כילדים קטנים נתנו לי"ג להוביל את העניינים.  המשכנו ללכת אחריה בצעדים מדודים, התיידדנו בלי לדבר או לשגר רמזים כלשהם. כעבור שבוע לקחנו אוטובוס לתחנת דלק הכי דרומית בעיר ומשם תפסנו טרמפ עם משאית להובלת מכוניות. י"ג ישבה עם הנהג מקדימה ט"ו ואני במכונית פורד לבנה בקומה השנייה של המשאית הענקית אותה. דקות לאחר שהנהג החל לנסוע גמרתי לה ביד. אחר כך סידרנו את המכונית והפכנו אותה למאורת שפנים. 700 ק"מ, יומיים וחצי של נסיעה מטלטלת עד יעדנו הבא, שמורת פינגווינים בחצי האי ולדז הרפינו רק שהנהג עצר לנוח מהנסיעה בכביש המצולק. לא סיפרנו  לי"ג. מאותו חסם שבזכותו יכולנו להסתיר תשוקתנו היוקדת- הדדית ממבט ראשון גם לה, כך הסתבר- הגברנו תשוקתנו בהסתרה ממנה. שבנו והכפלנו ריגושנו כשנדבקנו בתחרות זיון במקומות ציבוריים שעליה סיפרו לנו זוג סקנדינביים בארץ האש. ט"ו ניחנה בראש מתמטי והיגיון בריא, היא העדיפה לבהות, להקשיב, להשתזף, ולשמחתי הרבה- להזדיין. עיראקית שמעדיפה אשכנזיים הייתי לה וודי אלן, צבר בלי משקפיים. היא  שידרה קרירות של שולטאנה וחיוך עצל. רגליה החטובות, קצרות יחסית לגופה החזיקו פלג גוף עליון ארוך, בטן סגלגלה ושדיים דשנים. פנים ארוכות עם סגלגלות מסוימת  מתחת לשיער ארוך נעים למגע. כשהגענו לסנטיאגו צ'ילה, משם לפי התוכנית היינו אמורים לקחת אוטובוס למפלי האיגוואייסו ולהמשיך לברזיל התוודינו לי"ג על מעללינו מאחורי גבה. בפה פעור, פניה משתנות מהלם לעלבון, תגובתה הראשונה היתה "אני לא מאמינה.. איתו?" עליה היא חזרה מספר פעמים ואז ביקשה מאיתנו לעוף לה מהעיניים. קנינו "לונלי פלאנט" ובהתייעצות עם ספר המטיילים בשגרירות ירדנו לאי דייגים קטן לחגוג ירח דבש עד שמזג האוויר התקרר. עלינו לברזיל ובדרך עברנו את אירוע המריבה הראשון. ט"ו נעלבה מעודף תשומת לב שנתתי לאחת הנוסעות והסתגרה לשתיקה. נעלב משתיקתה, התנקמתי עשרה ימים מאוחר יותר בשתיקה כועסת משלי בריו דה ז'נרו לזכר אהבת נעוריי שלפי מה ששמעתי נפרדה מהחבר שלה. שנינו לא היינו אנשי מדון, ריבנו המועטים היו קצרים ונגמרו בזיונים סוערים. גם מעולם לא דיברנו או ניתחנו את הסיבה למריבה, הדחקנו והמשכנו הלאה. לה ולי הייתה זאת חברות רצינית ראשונה, מגע יומיומי רציף עם מישהו חדש. היה לנו נוח איש בחברת רעהו. שנה מהיכרותנו, עם מאה דולר בארנקנו המשותף, נחתנו בניו-יורק.

פרק ז'; 18-21; כל הזין בגולני

שלושה ימים לאחר תחילת טירונות "גולני", בדרך ליציאה הראשונה הביתה עם "גליל" ארוך, משומן ונקי  לאחר מסע קבלת נשק קצר שהתארך עד הבוקר שונענו לבוקר חינוך במוזיאון ההתיישבות בעין חרוד. נחירות החיילים החלו עם תחילת ההרצאה של קשישה חיונית בת 80. נמרצותה לא יכלה למנוע מעינינו להיעצם. הטירונים והמפקדים ניקרו עם ראשם, לפתע נשמע בוווווום חזק. שקט, צעקות, כסאות נופלים של אנשים מנסים להימלט במהירות. קמתי בשוויון נפש מכיסאי, אוזני מצלצלות, בנסותם להימלט. חיפשתי על גופי, הבטתי על מדי אלף החדשים שלי. הם היו נקיים. תודה לאל חשבתי, לא עוד מסדר שאכשל בו. כתם התפשט במכפלת ליד הנעל המצוחצחת, שם הם לא יראו חשבתי ולא התכופפתי לבדוק. רק אז הסתכלתי סביבי. שני מטרים ממני שכב חייל כשראשו מפוצלח. כעבור מספר שניות הוא הוקף במפקדים. לא היה לי מה לעשות שם. יצאתי. גלי ההיסטריה ביצרו אדישותי. הרגשתי נוח, מנותק ומשוחרר מהמתח שהצטבר בשבוע הראשון שלי בצבא. התיישבתי  בצל אחד משלושת הברושים שניטעו לזכר שלושת דורות חיילי משפחת שטורמן שנפלו בקרבות צה"ל. סביבי טרטרו מכשירי קשר פקודות, חיילי הפלוגה התגודדו בקבוצות קטנות, ניסו לזכור אם הם מכירים את החייל עם החור בראש, להשוות מיקומים ולהעלות השערות. האמבולנס הגיע והרב"ט התחיל להריץ אותנו מסביב לעץ. המ"פ עצר אותו כדי שלא נלכלך את מדי האלף. המג"ד היה בדרך. הועמדנו למסדר, ספרו אותנו ושוחררנו לשבת ביחד תחת העץ. חיכינו כבר לצאת הביתה. התנהל ויכוח אם טעותו הקטלנית של הטירון- פרק מחסנית בעזרת הנשק, שכח כדור במכנס והשאיר נצרה פתוחה- תשפיע על היציאה. טמנתי ראשי בספר, "מלכוד 22" שמרתי אותו במיוחד ליום הגיוס. מדי פעם הצצתי לכיוון המפקדים. המג"ד הגיע ודיבר איתם. מהכניסה לבסיס הטירונים שותקתי מפחד. החשיפה לצעקות, עונשים קבוצתיים אישיים, החשש שמא הפנים יסגירו מחשבות, פרץ צחוק יוביל לעונש אישי או גרוע יותר- קבוצתי. מפקד המחלקה, קיבוצניק עם סנטר ארוך שעליה צלקת, שני רבי הטוראים התימנים המתולתלים שנראו כתאומים והסמל האשכנזי מקריית חיים שנורא אהב קרטה, שלטו בי. מרזה חלוש עם נטיות אינטלקטואליות חושלתי להרחבת מידותיי. מוקמתי כחולייה תומכת בין ה"מורעלים" לנשברים, אלונקאי, עוזר "חניך תורן".  כשהגעתי הביתה, הלכתי לסרט אחה"צ בסינמטק,חזרתי הביתה לראות חדשות ולבדוק אם אמרו משהו בחדשות. לא אמרו כלום. נרדמתי מול הטלוויזיה. ישנתי כל היום למחרת ובערב הלכתי שוב לראות סרטים. לבד. לא בא לי לראות אף אחת מידידותיי, השלתי קשרים חברתיים. חברי החדשים מהצבא מודרו מהסופ"ש.  

באמצע השירות, חצי שנה לסיום מבצע "שלום הגליל" נסעתי כ"חייל בודד" לברזיל לבקר את הוריי. בבית המלון בריו דה ז'נארו חיכתה לנו משפחת שליחים נוספת. בשנייה שראיתי את הבת שלהם יוצאת מהמעלית התחיל פעמון ההתאהבות, חלוד משנות המתנה, לדנדן בחוזקה. בדיוק התחיל ניסוי רמקולים לקראת הקרנבל שיתחיל מחר. שנינו שמנו ידינו על אוזנינו וצחקנו. ברכי לא פקו, הלב שלי לא צנח. להיפך, הרגשתי יציב וחזק, רגלי משתרשות, מאפשר ללב שלי לקפץ ולהחליף מקום עם הלב שלה. י"ב חייכה אלי בפה מלא. חיוך רחב של ברוך בואך. לא ניסיתי לדבר. אתה מאוהב, קולי הפנימי צרח, תעשה משהו, לא אל תעשה, שנייה, בעצם  כן סיפרו לי בטלפון שיש להם בת נחמדה ו..ו..ו...ואז י"ב פנתה אלי והציגה עצמה בנון שלנטיות. נערה בת שבע עשרה, רומנטיקנית, אידיאליסטית, משועממת מבני דיפלומטים מפונקים גלשתי בטבעיות לתפקיד החייל שפשט את מדיו, הסיר כתר המנצח ובא לבחור מהמחוללות שיוצאות לקראתו. זה לזה היינו התגשמות פנטסיה, הוכחה שיש צדק אלוהי. סיפור האהבה התרחש לצלילי הסמבה, מוקפים נוצות בשלל צבעים, גשמי מים וזהבי נייר לסירוגין. הצטופפנו שלובי יד ברחובות, פרסומת מהלכת לנעורים ותיירות. לראשונה בחיי, המגע הפיסי, הדיבור והחלום התמזגו: שני צעירים בתולים, דחינו את טקס הביתוק לפגישתנו הבאה. מלא עזוז ואון חזרתי לארץ. הפז"מ עשה את שלו; לא צריך לעשות שכיבות סמיכה כדי לקבל ולשלוח מכתבים לאהובתי. דשדשתי שבע  בחרמונית במוצב בבופור, מלא בעצמי, שמרתי ושרתי לנוף ירוק, הייתי החייל היחידי שלא היה לחוץ לצאת הביתה.  כשרמזה אהובתי שהיא תגיע לארץ להתגייס שיניתי התנגדותי להליכה לקורס קצינים. התעשתי חזרה למידותיי ופרשתי באמצע. מפקד הקורס, גולנצ'יק בעצמו לא סלח לי וסירב להחזיר אותי לחטיבה. המתנתי לעונשי בקצח"ר, חייל לוקסוס, עם דירה-מכונית, לראשונה נבגד צבא כשהגיע מכתב ממנה שסיפר לי שהיא התאהבה במוצ'ילר ישראלי. קראתי את המכתב בשק"ם. ה"אגוזי" נתקע בגרוני והתחלתי להשתעל. המציאות התממשה לי באותיות על הדף. אין לי מציאות אחרת. השקמיסט שאל מה העניינים. לא עניתי. סביבתי האפירה, נעמדתי. הואטו הדופק ונשימתי. טריקת הדלת חיפשה דרך לצאת מהארון. התבוננתי בו, שמעתי את שאלתו, רציתי לענות לו אבל מאיפה אתחיל? יצאתי מהמחנה, הלכתי לאיטי למכונית שהמתינה שאכנס. המכונית נסעה לקו-אופ שלחה אותי להצטייד בשלושה בקבוקים: ערק עלית, סטוק 84 וליקר סברה והביאה אותי הביתה. שם התאבלתי על מר גורלי. כיוון שלא ידעתי לשתות אלכוהול נפל מסך השינה במהירות. נמנמתי ושתיתי לסירוגין אורג בחזרה בכישור שקרים גרסה שאוכל לחיות איתה. מגלה לראשונה את הנועם שבזניחת הרגלי הניקיון, ליוויתי בפרצים מוסיקאליים קיא וחמרמורות מהתקליטייה. לא הגבלתי מנעדי, בטנור הייתי "אשם" ובס ל "זין של אלוהים". לא פספסתי את להיטי השנה" כל נשימה שאת לוקחת" ו"לשרוף את הבית". לאחר חמישה ימים התפכחתי וחזרתי לקצח"ר. שבוע סערת החושים עם עצמי, נוטף שמאלץ ברגעי קסם הפיחו חיים בעתיד גם בלעדי אהובתי. דבר ראשון, נשבעתי לעצמי, אנקום הדחתי מהחטיבה. בעקבות כתבה במוסף שישי על הצלחת ניסוי "נערי רפול" שהתחיל עם גיוסי, דרשתי עם חזרתי לקצח"ר דרשתי  לסיים את שירותי ב"חוות השומר". חיברתי בין סוגיית נפקדותי בעיית ת"ש לרצוני העז. טקטיקת השגת היעד הייתה הפצצת קצין השלישות הצעיר, פז"מ ורקע סוציו-אקונומי נמוך ממני במידע על כישורי כבודד, גולנצ'יק מורעל, מסורב, ילד טוב אשכנזי וסגן נשיא לשעבר של "נוער לנוער".

בחווה, רווח לי. בסוף השירות נרגעתי לנחיתותי כ"לוחם" בין לובשי מדים שלא יכלו לקרוא מזקני המטופח וגופי החסון את הצ'וקומוקו מבפנים. הייתי במידותיי בשפה שהתרככה, שמה רסן לדיבור הזכרי. חזרתי להיות יעיל ומואיל לאחר הסערה הרגשית. היה זמן לחשוב ולתכנן כבני מחזורי את התוכניות של אחרי. הראשון ברשימה היה להיפטר מהגירוד בעור. לא סמכתי על אהובתי הבת זונה שתלך להזדיין שתצא מהנקבים שאצבעותיי פצרו. הרפואה הצבאית הוליכה אותי לניסוי מוזר להשפעה 24 כדורי אספירין ביום על התופעה. בבית חולים רמב"ם בחיפה סיפר לי מישהו על רופא טבעוני מאמירים. הפכתי לטבעוני. בפגישתי השנייה התייעצתי עם הרופא על המדיטציה הטרנסנדנטלית שאותה תרגלתי לסירוגין מגיל 17. לא הרפתה ממני השאלה- מה היה קורה לו לא מדטתי בזמן הטירונות?  אולי ההתבוננות, פעמיים ביום  18 דקות, השקיעה אותי באשליית החייל הקרבי. הוא דקר אותי במספר מקומות ואמר, "בוא אני אספר לך מה קרה לי בשנה האחרונה". תוך כדי שהוא מספר לי מה קרה לו במסגרת סדנת התפתחות ומודעות בשם "אסט" הוא התחיל לבכות. למזלי הייתי דקור ושכוב. מבוכתי הפכה ל"כן, אחד גדול כשהוא של אותי אם מעניין אותי להירשם.ידעתי שאני נרשם בהזדמנות הקרובה כמתנת פרידה לעצמי מצה"ל. לפגישת ההיכרות בתל-אביב הגעתי בהזדמנות הראשונה, לאחר שבוע עמוס התלבטויות. נודע לי שי"ב מגיעה במפתיע לביקור קצר. מרגע קבלת הידיעה, לא הפסקתי לחשוב עליה, השתוקקתי לראות אותה,. בויכוח שניהלתי עם עצמי לא היתה מניעה שניפגש אפילו לפגישה קצרה לפחות לסגור עניינים, מה יש, רק לדונה פלור יכולים להיות שני בעלים?  בפגישת ההיכרות לסדנת המודעות דיברו המנחים על הדברים שעוצרים אותנו להגיע למה שאנחנו רוצים. חסר סבלנות, שילמתי לסדנה והסתערתי על הטלפון הציבורי. לא היתה תשובה. נסעתי לקריות והמתנתי שם. צלצלתי שוב מטלפון ציבורי בקצה הרחוב. הפעם היא ענתה. נתתי לשירותי הצבאי לשמש עילה לדחיפות מפגשנו. הלילה. הבאתי בקבוק יין והיא כבר לא היתה הבתולה. פרשת האהבה למוצ'ילר, שבאותו זמן שהה בגלפגוס, ביגרה ועיגלה אותה. היו להם תוכניות משותפות. היא תלך לצבא והוא נרשם ללימודי משפטים. עדין יפיפייה  ומרגשת. הצחקתי אותה עד השטיח. לא האמנתי לשום אשליה בדרכנו. כשהיא אמרה שיש לה מחזור, היא מדממת ורגישה הסתפקתי בהוצאת הטמפון, ליקוקו וגירויה בעזרת שערות חזי. מכוסה כתמי דם חזרתי לבסיס בזריחה. 

פרק ו' 15-18 ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות

לתיכון נכנסתי ארבעה. ה' טענה שאני מלבן. את עצמה הגדירה כ"מרובעת": נשית, זעיר בורגנית ונודפת בושם מעודן. ה'  נעתרה לחיזוריו של כבר-בחור, גדול ממנה בשלוש שנים שהצליח לשבות את לב הוריה. כבר-בחור חשב כבגיר מודע לאחריותו ונכון היה לדאוג לבתם הבכורה-חרוצה-ציונים טובים ונטייה לדעתנות יתר. יציבה בגשר לבגרות שהונח תחתה, ה' מזגה  לשנינו ליקר "סברה" מבר הגלובוס החדש שזה עתה הוצב בסלונם. בעליזות צברית מהאלכוהול היא דנה בי, שאלה וענתה "זה לא שאתה באמת רוצה להתבגר ואו חס וחלילה שתהיה לך חברה רצינית. אתה תינוקי ומבולבל כמו אלו שאתה מתלהב מהם". עגמומי מסירובה להתחרמן, השלכה מעשית של זוגיותה החדשה, ה' חיברה בין חוסר שביעות רצונה המצטבר לשינוי תזונת קריאתי וחוסר יכולתי להביא חברה/ידידה ליציאה משותפת במכוניתו של החבר החדש. זליגתי מרומנים היסטוריים ואיין ראנד לספרות ישראלית ויודו- אמריקנית לא היטיבה עמי לדעתה. "החי, המת, הנכה והחרמן" היא כינתה את מציאותי בראש במרחב  "החי על המת"  פינת "לא שם זין". רפי ויונס שילבו עבר חלוצי, הווה מתוסכל ועתיד מעורפל. לא העזתי להגיד לה שאני מזמן מעליהם. רפי, שחרף נכותו מעמיד את הזין ויונס הלא מתפשר, מראה עקומה לחיי מגורדי-עור ויצירתיות תחת מחסה,  היו קורבניים מדי בשבילי. ברוח 101 ומיומנויות בהשראת "קרלוס-טרור בעל אלף הפרצופים"  התנתקתי מזקפת הבוקר ושתיים עשרה דקות בדיוק מצלצול השעון כבר הייתי בגימנסיה. מתנשף מריצה הבטתי ב"מאחרים", פניהם מופתעות-מתחננות-כועסות בצידו החיצוני של השער הכחול, הזעתי החוצה מנת שנאה יומית. לאחר ספירת עד 30 להסדרת נשימה, בהליכה מהדסת קלות לכיוון הכיתה, כשידי מפשפשת במכנסי  תחת חולצת דקרון אחידה ארגנתי את המזדקר לכיתה. במסדרון הריק לבד ממורות טרודות, מורים חמורי סבר מכבים את הסיגריה,  גדולי האומה על ובריסטולים בנושא-שליש על הקיר נכנסתי לתפקיד פעיל חברתי זוטר.

ביום הראשון לתיכון התאהבתי במבט ראשון בגרסה בוגרת ואדומת פנים לילדה הבלונדינית, אהובתי הסודית שנשארה בבית ספר היסודי. שוב השתתקתי. הפעם ידעתי שלא הגיל הוא סיבת אלמותי. להיפך, היה לי המון מה להגיד, לשמוע ולדעת עליה רק שלא הייתי מסוגל לפתוח את הפה. כיוון שהשלכתי עצמי בחדווה על דמויות וודי אלניות, לא הייתי מוטרד. שיבצתי את מאמצי לכבוש לבבה בסדר יומי העמוס. באהבה נהגתי כבשטחים אחרים בחיי; מסתפק בלהיות שם, ובאמונה העיוורת שמשהו. העברתי את קריאת הספרים מחדרי לספסלים ציבוריים בדרך לביתה והנהונים מחויכים. תודעת הריבון ישבה לי בקצה הזין ולא ראיתי בעיה בהיותה ב"מכבי צעיר". כולנו, האמנתי ללא עוררין משרתים את בני האור. דקויות השארתי לפעילים חברתיים קהי חשיבה. בלא הכי הרגשתי שימי ב"צופים" קצובים; הגעתי לקצה יכולתי עם מעשיותי הדלה במחנאות וסמכותי הרפה בהדרכת צעירים ממני. מה שהיה יכול להשאיר אותי הוא חברותא אך כזאת לא היתה לי. רתיעתי מדיבורי גסות, רמיזות על אוננות, תיאורי מזמוזים מדומיינים ודיוני ספורט אינסופיים גרמו לי אי-נוחות . חוט תום נעורים תפר את גופי, פקעת עצבים, שחוח-גב ורזה לביטחוני העצמי בחללית הפרטית שבניתי לי.

 סיבה אחת לכך היתה שביעותי המינית. הסתפקותי בפורקן והיכולת לקבל אותו בלילה מחלומות רטובים בלילה או בעזרת כמה שורות עידוד מהנרי ג'ימס, פיליפ רות ואריקה ג'ונג. ניסיתי להתענג ממגזינים, סרטי פורנו בבתי קולנוע אבל הם לא היו תחרות לקלאסיקות  ארוטיות מהמאה ה-17. פה ושם תפסה אותי בעלת יוזמה, הצמידה אותי לשפתיה ואפשרה לאצבעותיי, שידעו רק את המתח מאחיזת עט או גירוד העור להתרפות בתוך חזייתן או תחתוניהן. קל כנוצה, לא היו לי אותן רגשות אשם על תאוותי; אהבתי לראות את עיניהן נעצמות, שפתותיהן רוטטות. מגעים לוהטים שכאלו הזדמנו לי בשפע בתנועת הנוער החדשה שאליה ניתבתי את אזרחותי הטובה. דלת בנים, התנועה אפשרה למיעוט הזכרי לעמוד במרכז תשומת הלב. לאווירת עסקי השעשועים האמריקנית של הארגון התפתיתי מרגע כניסתי המהוססת למבואת "בני ברית" ברחוב קפלן. הזמינה אותי ח', אחראית המתנדבים במרכז קהילתי שאליו לא מכבר התנדבתי. נפגשנו שוב על האוטובוס לתל-אביב, אני בדרכי למסע קניות תקליטים בקו פאז-אלחוט, והיא-לוועידה חודשית של מועצת "נוער לנוער". עוד בפגישתנו הראשונה, שבוע קודם התבלבלתי ממנה. במקום להתלבט שעות ארוכות בבחירת התקליט והתחככות במביני העניין בעלי שיער ארוך ולבוש שחור, מיהרתי ללא מוכר הבטוח. שחומה, רזונת עם צמה עבותה, עיניים מבריקות הזדקרתי משמה ושם משפחתה הלקוח מאלף לילה ולילה. גדולה ממני בשלוש שנים, חבר קבוע ובעלת מחויבות חברתית כה סוחפת שאילצה  אותי לנשוך את זרתי בניסיון לשכך את המזדקר. בשנה שהתחלף השלטון ויצא תקליטו של שכן וגיבור המתנ"ס זוהר ארגוב, באה לי המשיכה לצבע העור כהפתעה מוחלטת. מאיפה זה בא לי? חשבתי לאחר שנחלצתי משם; דיאנה רוס, שושנה דמארי, המשרתת ב"חלף עם הרוח" עברתי על פני דמויות כהות בחיי מנסה להסביר את הרצון העז לגעת בה. היום אני יודע שבעוד אחד מהיפוכי התפקידים נפלאים שהחיים בשכל מזמנים, נמשכתי למגע ולצבע העור הכהה של אבי דרך ה"אחר" הנשי. בפועל, ח' השכיחה ממני את התאהבותי בבלונדינית אדומת הפנים. שבתי למצב ציפייה לגלינג גלינג פעמון ההתאהבות, עיני בולשות כבר אחרי כל הצבעים. לא היו הרבה כהות גם בתנועת הנוער החדשה ואלו שהיו, בהסתברות מטרידה תבעו ממני לשחק את תפקיד הגבר ולקחת יוזמה. לא היה מצב. גם ככה היו לי קשיים עם י' הג'ינג'ית מתולתלת מאנגליה שהכרתי במשלחת לארה"ב, התאהבה בי ושבה לבקר בישראל. היא אהבה למצוץ. למה שמישהו ירצה לעשות זאת תהיתי. היתרון היחידי לפעולת המציצה מבחינתי היה השהיית הגמירה, העונג באי השבעת הרצון. כפרס על עבודתי הקהילתית וכאות הוקרה על תחכומי נשלחתי פעמיים לארה"ב להיות עם שטופי עונג מוצצים ונמצצים. עדכנתי ללא הרף את סיפורי המומצא והתבצרתי לתוך צורה של חכמולוג חלש אופי. משנה לשנה בתיכון שוחחתי פחות ופחות. באמצע התיכון עברה משפחתי לחיפה. למשרתי החברתית נוספו שעות תעבורה ציבורית כגלולות הרגעה למתחים שרק גופי הרגיש. אף אדום מנוזל תמידית, נשימתי שטחית וחורקת התבצרתי ברעיונות, מוזיקה קצת אחרת וסרטים לקהל מצומצם שהולכים לראות לבד. לא הרגשתי בודד, מנותק או מנוכר. להיפך. נעים הליכות ולבד בהפסקות בית הספר נעים הליכות הייתי נכון לאהוב כל ברייה על קו 24 ובקרון הרכבת. בר מזל, שנחסך ממנו מסע חיפוש אישי רצוף משברים חשתי האדם הנכון במקום הנכון לשרת כדובר ועורך עיתון הארגון. מדי שבועיים, בעזרת שעווניות ורודות מתיקוני הגהה רבים שוכפל ידיעון התנועה, מלא בתשובות קיומיות ואמונה בהתעוררות האדם. האמנתי לכל מילה.

פרק ה' 12-15 ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה

הצלבת ידע, אימות עדויות, השוואת עובדות של חיים מול אותיות הוכיחו לי בעתות ספק, ואלו לא פסקו לקרות, שיש להתעלם מהיומיום ולהמריא על הכתוב. פצעי בגרות, שיעור, זין עומד, משיכה ורתיעה ממגע, שיתוק והתחמקות בלתי פוסקת ממטלות זבל בבית הספר ובבית נדונו בעיתוני הנוער. הסכנתי עם המסר העיקרי שהיה "תמשיך לקרוא, יהיה בסדר".  בחצי הראשון של גיל ההתבגרות התעמקתי בסוגת רומן היסטורי של וולטר סקוט והנריך סנקה ובסוגת רומן הפורקן של הרולד רובינס ופטריק קים. במרכז העניינים, בנים חסונים ופעלתנים מכל עבר, בנות עם ניצני שדיים מתגודדות קלטתי סימנים ראשונים שמעמדת מנהיג חברתי עם חזון אני נדחק לשוליים. לא ידעתי מה לעשות עם המידע, עם מי להתייעץ, איך לנסח הרגשתי. המשכתי לקרוא ולקוות לסדר. ילד חדש נושא כישורים של כוכב הגיע ושבה ולבה של א' מרגע פסיעתו לכיתה. קלטתי את החלפת המבטים ביום הראשון ללימודים, קורא את הרומן משפת גופם לפניהם. א' ואני לא עברנו משלב הכריכה. התנשקנו והתגפפנו בלהט אך לא צלחנו את שלב החזייה. היא לא לקחה את היוזמה ואני לא הייתי מסוגל להביא עצמי להיות אחד מגיבורי הספרים שדנו בפרוטרוט בנוהגי המגע. קצוות אצבעותיי על בית שחייה הביאו אותי לריגוש. העדפתי לדחות מחשבה על המשך הדרך ולהיצמד לשפתיים. קיבלתי וביצעתי את תפקיד פצוע הלב אל מול ביטול החברות שלא איחר להגיע. "נער מהורהר שתוהה על מקומו בחיים" החליף את ה"ילד שרוצה להציל את העולם". מהורהרים  צפויים להתאכזב רומנטית, עוד מוסכמה ספרותית שהוכיחה עצמה במציאות. רווקותי החדשה חייבה פתיחת חושיי ועיני לכל עבר. הפלא ופלא, תמהתי מדי יום, שיש המון להביט ולהמשך מכל בכל עבר. ובעיקר תמהתי לגבי הזין שהיה לו רצון עצמאי משלו שלעיתים חפף ולעיתים סתר לגמרי את רצונו של אותו אחד שעד לא מכבר חשב שפחות או יותר שלט בעניינים. אז מילא שגיבורה זניחה, אולי תמות בפרק הבא, עוררה תגובה בחלציים שהכריחה פעולות גופניות נגזרות התלויות במקום, בחברה ובביגוד: הרמת עיניים, סידור מכנסיים, הרמת שוק עצלה. המציאות חוץ ספרית דרשה הפעלת מיומנויות סימולטנית מתישה ומייגעת. היו בנות שמריחן או מקולן, עוד לא נכנסו לשולי תחום הראייה וכבר הזדקרתי. מפת אפשרויות נפרשה: לאלו שלי ולמזדקר יש עניין בן, לאלו שלולי המזדקר לא היה לי עניין בן. חברות הקבוצה מוינו על פי אמת מידת היזמות שהן ניחנו. בחורות שלקחו יוזמה, קלטו את משב הרוח האנרגטי שזרם ממני, בדרך כלל כשטף דברת לא נפסק, לקחו את ידי בידן והוליכו אותי ברציפי גופן זכו בי במהירות. היו ארבע: ב-ג-ד-ה, שונות זאת מזאת בגופן, אופיין, מעמדן החברתי שוות בעונג הרגעי, בריגוש שעוררו וביכולתן לא לאיים על עצמאותי. התנהגותי הלא ג'נטלמנית לא חצתה גבולות הבתולין- שמרתי על תומתן ולא חתרתי לרחם בעיוורון. הייתה לי תחושה שזה הפיצוי שלי להן על העובדה שלעולם לא אהיה חבר רשמי. לחברות רשמית הייתי צריך להתאהב במבט ראשון. שתיים מהבנות היו חמודות מספיק בשביל להצהיר שוב ושוב על אהבתן אותי. הצהרת אהבתן הביכה אותי. השתקתי אותן בנשיקות מתמסרות במקום תשובה מחייבת. אהבה בשבילי הייתה ההתאהבות עם הגננת תמר, התאהבות עם א' בכיתה ב'. סרטי קולנוע ושירי המצעד השבועי איששו את תחושתי: האהבה צונחת ממרום בלי הכנה. להבדיל מגיבורים ספרותיים יהודיים בגולה שזה עתה עלו לארץ לא ראיתי בעיה שהמזדקר ואני לא תמיד מאוחדים. העדפתי להשקיע לבטיי בפעולות הנחוצות כדי להשיג אחר הצהרים חרמני. ב' וג' הגיעו חדשות לבית הספר.לא  גיליתי להן היותי נסיך שממלכתו החברתית פשטה רגל. עברן השונה הסעיר את דמיוני ומגען עקיף או תקיף הביא אותי לאותה תחושת פורקן שבעה שבה נקלטים צבעים וצלילים חבויים. כולן התרשמו מחדות שפתי ומגע שפתותי, אהבו לצחוק ולהתנשק. צמודים חזק לצידה הלא גלוי של בריכת המים ליד הצופים,  מאחורי חצר בית הכנסת בצד היה אפשר להתגפף לפני ואחרי אחרי פעולה, הרקדה ומועדון הסרט הטוב שארגנתי ב"צופים". ידיי חופנות שדיים דשנות תותיות פטמה, ידיה מחזירות מגע בתוך  או מעבר לבד המכנסיים שצפויות היו בקרוב לקלוט את זרעי המתפרץ ואת ניסיון ההסוואה.  חזיות, חדשות לתפעול להן ולי, עוררו את יצרנו שוב ושוב. כשנטל היוזמה לא עלי התגליתי כחיה נמרצת. עם ד' נפגשתי בביתה. היא לא הלכה לשום תנועת נוער, לא הייתה תלמידה או ספורטאים טובה, קני מידה שלא ממש שינו למזדקר. הוא זה שהבחין ממגע מקרי בצימאון למגע. בת יחידה, יתומה מאם, אב שחזר הביתה מאוחר הדירה עמדה לרשותנו. ד' אהבה להיות מדוגדגת ולהירדף אחר הכתם במכנסיים שאותו הייתי מאיים למרוח עליה. גם ה' הגיעה חדשה לכיתה. המגע איתה שמר על נראות הוגנת בגלל עיניה הסקרניות של אחותה הקטנה שלא הפסיקה להציץ דרך חור המנעול. בגלל הסימפטיה לחורי מנעול ואחיות הצלחתי להתחבב על האחות כך ששלושתנו נקבל מנת חלקנו עם תערובת של אינטלקט, רפרופים עדינים על הגוף, סלוא רך צמוד כאורך צד של תקליט. היא ערכה לי היכרות עם המושג "נפש תאומה" יעצנו זה לזאת בענייני בנות/בנים/הורים, מעלים תשוקתנו בריקוד צמוד, ובשיא הריגוש כשציפורנינו כמעט קורעות את בגדינו, קרבנו לדלת שמאחוריה האחות המציצנית. ואז ה' הייתה פותחת את הדלת ואני נעלמתי למטבח או זינקתי לכורסה להסתיר זקפת המזדקר. ואז, ישובים מהוגנים בסלון הכי בורגני שיש החלפנו הגיגים עם לא פחות תשוקה. ערבבנו תובנות מ"כמעיין המתגבר" ו"ג'ונתן ליוינגסטון –השחף", שבעזרתן הסברנו לעצמנו מדוע אנחנו לא הופכים ל"זוג רשמי". כשלפתע הלא צפוי התרחש. לא צפוי מכול הכיוונים. בשנה האחרונה לבית ספר היסודי הגיעה ילדה בלונדינית עם פנים רכות לבית הספר ולתנועה. הבעיה הראשונה היתה הגיל: שלוש שנים מתחתי. היו יוצאים מן הכלל כל שחוקית כלפי עצמי לא גילה היווה מכשול. הבעיה השנייה, שיערתי לעצמי היתה קשורה לגילה: גם אם היא נחנה באופי של יוזמת, לא נראה לי ועקבתי אחריה בשיעורי ההתעמלות בגופייה שרק ניצנים קטנים ניבטו, עוד חסרו לה שנה שנתיים להיכבש במכבש המיניות  שמחץ את מרבית בני מחזורי. כשניסיתי, כי יכולתי מתוקף תפקידי המרובים בבית ספר ובתנועה, לדבר איתה, השתתקתי. לא רק שלא היה לי התוכן לגשר על פער של שלוש שנים, לא הייתה לי את המסוגלות. עכשיו ניטל ממני כל מצב הרוח המיוחם. התאהבתי בפרי דמיוני, שנחת עלי בדרך שפיללתי וללא יכולת להיחלץ.